בדיוק אני קורא ספר מעניין
על יצירתיות. בפרק שאני נמצא בו מדובר על שיתופי פעולה פוֹרים מבחינה יצירתית.
מישהו הלך ואשכרה עשה על זה מחקר, הוא חקר את שיתופי הפעולה היצירתיים ביותר ב-ברודוויי.
הוא מצא משהו שהוא קרא לו Q וזה ערך לפי אפשר לחזות את ההצלחה של הצגה, ע"פ ההצלחה של שיתוף הפעולה בין חברי הצוות היצירתי.
ה-Q הזה הוא מספר שלא יכול להיות נמוך מדי (שאז אנשי צוות יצירתיים לא מכירים אחד את הסגנון של השני ושיתוף הפעולה קשה מדי) ולא יכול להיות גבוה מדי (שאז חברי הצוות היצירתיים מרגישים בנוח מדי ואין שוּנוּת כזו שמניבה יצירתיות וחדשנות יצירתית).
אני אישית מאמין שהסיפור פה הוא זהה :
כשמרגישים בנוח
מדי עם מכרים מהסוג הזה, בסיטואציות כאלו... קורים דברים מוזרים (וזה בלתי נמנע) :
"וואו, איזו כוּס מוזר יש ל-נאווה... מעניין אם זה קשור לטעם המוזר של העוגה שאכלתי אצלה אתמול"
....
"איזה זין קטן יש לגיל ! כל השנים האלו של הדיבורים על היחידות והסיירות והצבא ואיך הוא מזיין את הפקידות הפלוגתיות.... ויש לו צ'ופצ'יק וחצי !"
אני חושב שיש דברים שעדיף להשאיר בצד, As far as חברויות Goes.
לדעתי, אורגיות צריכות להיות עם אנשים שמכירים ונוח איתם.... אבל לא מכירים טוב
מדי ונוח
מדי איתם (וזו בדיוק ההגדרה של חברים הכי טובים).