A Glimpse of Heaven Take III
קצת באיחור, אבל הנה הפליי ליסט מהתכנית ששודרה אמש. הפעם, אחרי שתי תכניות פולק-רוקיות, פניתי לצד קצת יותר כבד של הרוק. לא הארד רוק בשלב הזה אלא כמה דברים שיושבים כמו יציקה על האוזן, עד שהיא מתרגלת ולא יכולה לעזוב. Jethro Tull - With you there to help me, BENEFIT 1970 ג'ת'רו באלבום הראשון שלהם ששמעתי בנעורי ומאז הוא צרוב על לוחות הזכרון הפרטיים שלי. שיר הפתיחה הוא ביטוי ליכולת הוירטואוזית של איאן אנדרסון כחלילן וגם כזמר (ואז היה לו חתיכת קול). King Crimson - Fallen Angle, RED 1974 אקורד הסיום של קרימזון של שנות השבעים, ואלבום ששייך כבר להרכב השלישי, אם אינני טועה, שליקט פריפ. יש הטוענים שזה ההרכב המוכשר ביותר של קרימזון והאלבום הזה הוא ללא ספק ביטוי מובהק להרכב הזה (גם לארקס וביבל בלק לפניו). הקטע שבחרתי הוא היותר רך באלבום, אם כי גם בו באים לידי ביטוי היכולות של פריפ, ווטון וברופורד, בליווי מופלא של דיויד קרוס על הכינור ושל יאן מקדונלד ומל קולינס על כלי הנשיפה. The Climax Blues Band - Ceazy Bout my Lady, PLAYS ON 1969 הרכב שללא ספק ראוי לקצת יותר התייחסות מכפי שהוא זוכה לה, בטח אם מדובר בעידן הבלוז רוק. אלא שהיו כל כך הרבה כאלה שקליימקס נדחקו הצידה וחדרו לתודעת הציבור רק באמצע שנות השבעים עם להיט כמו Could'nt get it right ובתחילת השמונים I Love You שהיה אחד הלהיטים המבוקשים ביותר בריקודי חתן-כלה בחתונות. אבל קצת שוכחים להם את ימי התום הבלוזיים הנפלאים משלהי שנות השישים ולכן מצאתי לנכון להביא אחד כזה בתכנית שלי. קולין קופר הזמר והנשפן הנהדר וכמובן פיט הייקוק, אחד הגיטריסטים הטובים שאני מכיר. Colosseum - Rope Ladder to the Moon, LIVE 1971 יש רבים שמתייחסים אל האלבום הזה כאחד מאלבומי ההופעה הגדולים של שנות התום. יכול להיות, אני לא שופט, אבל במקרה של אחד ההרכבים המוכשרים ביותר שדרכו על הכדור הזה נדמה לי שלא משנה במה אנחנו נאחזים. הקסטל סמית' הגדול על הסקסופונים (לפעמים שניים במכה אחת), ג'ון הייסמן - גדול מקישי הרוק לטעמי, דייב קלמפסון, גיטריסט שקט ונחבא אל הכלים ששם בכיס הקטן לפחות 97 אחוז מהגיטריסטים המתיימרים למניהם, דייב גרינסלייד הפנטאסטי על ההאמונד, מארק קלארק שנותן בית ספר לבאס ועל הקול הגדול ביותר של בריטניה (ולא אני אמרתי את זה) כריס פארלו. לא צריך יותר. Dixie Dregs - Country House Shuffle, NIGHT OF THE LIVING DREG 1979 קצת מסוף העשור, נכנס כבר אל העידן שעליו ניתן לומר את מה שאמר דון מקלין על מותו של באדי הולי The Day the music Died. אולי אני מגזים, אבל בפורום שזו השנה המסיימת את הרלבנטיות שלו, זה מותר. ולמוזיקה: לא זכור לי אם דיברנו כאן פעם על הלהקה האמריקאית הזו, להקה שפשוט ניגנה בשביל לנגן ולא בשביל לעשות מי-יודע מה להיטי רדיו. גיטריסט גדול בדמותו של סטיב מורס, שלימים יחליף את ריצ'י בלקמור אצל הסגולים (והוא שם עד היום) וכנר על הגג בדמותו של אלאן סלואן. איזה מורגנשיין על התופים ולוויטץ על הקלידים כדי שלא תגידו שאין מספיק יהודים ברוק ויש לנו אחלה להקה. גרוב נפלא שמערבב כל מה שאפשר לאהוב ברוק - כלומר כל מקורות הליקוט שלו על במה אחת. יש בלוז, ג'אז, קאנטרי, קצת קלאסי בשביל הפרוגרים, והרבה קצב טוב וסוחף. האמינו לי, כדאי לתת להם האזנה Miller Anderson - The Age of Progress, BRIGHTER CITY 1971 הנה עוד אחד שלא הצליח לעבור את מחסומי עסקי השעשועים של הווסט אנד. למרות שכולם הכירו את כישוריו, למרות שאף אחד לא היה יכול לומר מלה על האיכויות שלו כגיטריסט, כותב ואפילו זמר לא רע, הוא לא הגיע לשום מקום מלבד לאולפנים של יוצרים שעשו את זה. להם הוא ניגן (וגם עם קיף הארטלי הנפלא) אבל כשהוא עשה זאת לבד לא ממש שמו לב אליו. זה אלבום מקסים, נוגע ללב, חלק מהשירים הם פשוט יצירות מופת קטנטנות של עיבודים ושירה והשאר רוק לפנים ממיטב גל הבלוז רוק של התקופה. David Bowie - Black Country Rock, THE MAN WHO SOLD THE WORLD 1970 דיויד בואי באלבום שקדם לאקסטרווגנזה החללית שלו. רוק טוב, בועט צעיר בריא ורענן. עם מיק רונסון (עוד גיטריסט גדול - אבל אנחנו מעדיפים לפתוח עוד שרשור על קלפטון), ועם המפיק האגדי (וכאן גם מנגן על בס) טוני ויסקונטי שבא מאמריקה כדי להפוך כמה עלומים בריטיים לפטרודולארים. Esperanto - Eleanore Rigby, LAST TANGO 1975 תקליטה השלישי והאחרון של להקה שכשמה כן היא, הייתה ערב רב של נגנים, תרבויות, מינים וסגנונות. אין ספק שזה הביטוי המובהק ביותר לפומפוזיות של הרוק המתקדם, אלא שכאן החברים באמת ניסו לעשות מוסיקה מיוחדת וכמו רבים אחרים - לא ממש הצליחו. מדובר היה בפרוייקט די יומרני ונסיון ליצור תזמורת רוק סימפונית שתבצע אופרות רוק סימפוניות. דווקא האלבום הזה ובמיוחד שיר הפתיחה ראויים לקצת יותר מהערת אגב בהיסטוריה של הרוק. הביצוע לאלינור ריגבי הוא פשוט ממסמר. הקשבה לביצוע הזה מהממת את המאזין ומכניסה אותו למצב של חוסר יכולת לתפקד. ברגעים הראשונים אין מושג לאן זה הולך ומה הם בדיוק רוצים, אבל כשהכנורות נכנסים בקצב של מכונת יריה, והתופים איתם ושירת הסופרנו המדהימה של הזמרת באה מאחרוה - אתה פשוט נשאר קפוא. נסו ותדהמו גם כן יקי
קצת באיחור, אבל הנה הפליי ליסט מהתכנית ששודרה אמש. הפעם, אחרי שתי תכניות פולק-רוקיות, פניתי לצד קצת יותר כבד של הרוק. לא הארד רוק בשלב הזה אלא כמה דברים שיושבים כמו יציקה על האוזן, עד שהיא מתרגלת ולא יכולה לעזוב. Jethro Tull - With you there to help me, BENEFIT 1970 ג'ת'רו באלבום הראשון שלהם ששמעתי בנעורי ומאז הוא צרוב על לוחות הזכרון הפרטיים שלי. שיר הפתיחה הוא ביטוי ליכולת הוירטואוזית של איאן אנדרסון כחלילן וגם כזמר (ואז היה לו חתיכת קול). King Crimson - Fallen Angle, RED 1974 אקורד הסיום של קרימזון של שנות השבעים, ואלבום ששייך כבר להרכב השלישי, אם אינני טועה, שליקט פריפ. יש הטוענים שזה ההרכב המוכשר ביותר של קרימזון והאלבום הזה הוא ללא ספק ביטוי מובהק להרכב הזה (גם לארקס וביבל בלק לפניו). הקטע שבחרתי הוא היותר רך באלבום, אם כי גם בו באים לידי ביטוי היכולות של פריפ, ווטון וברופורד, בליווי מופלא של דיויד קרוס על הכינור ושל יאן מקדונלד ומל קולינס על כלי הנשיפה. The Climax Blues Band - Ceazy Bout my Lady, PLAYS ON 1969 הרכב שללא ספק ראוי לקצת יותר התייחסות מכפי שהוא זוכה לה, בטח אם מדובר בעידן הבלוז רוק. אלא שהיו כל כך הרבה כאלה שקליימקס נדחקו הצידה וחדרו לתודעת הציבור רק באמצע שנות השבעים עם להיט כמו Could'nt get it right ובתחילת השמונים I Love You שהיה אחד הלהיטים המבוקשים ביותר בריקודי חתן-כלה בחתונות. אבל קצת שוכחים להם את ימי התום הבלוזיים הנפלאים משלהי שנות השישים ולכן מצאתי לנכון להביא אחד כזה בתכנית שלי. קולין קופר הזמר והנשפן הנהדר וכמובן פיט הייקוק, אחד הגיטריסטים הטובים שאני מכיר. Colosseum - Rope Ladder to the Moon, LIVE 1971 יש רבים שמתייחסים אל האלבום הזה כאחד מאלבומי ההופעה הגדולים של שנות התום. יכול להיות, אני לא שופט, אבל במקרה של אחד ההרכבים המוכשרים ביותר שדרכו על הכדור הזה נדמה לי שלא משנה במה אנחנו נאחזים. הקסטל סמית' הגדול על הסקסופונים (לפעמים שניים במכה אחת), ג'ון הייסמן - גדול מקישי הרוק לטעמי, דייב קלמפסון, גיטריסט שקט ונחבא אל הכלים ששם בכיס הקטן לפחות 97 אחוז מהגיטריסטים המתיימרים למניהם, דייב גרינסלייד הפנטאסטי על ההאמונד, מארק קלארק שנותן בית ספר לבאס ועל הקול הגדול ביותר של בריטניה (ולא אני אמרתי את זה) כריס פארלו. לא צריך יותר. Dixie Dregs - Country House Shuffle, NIGHT OF THE LIVING DREG 1979 קצת מסוף העשור, נכנס כבר אל העידן שעליו ניתן לומר את מה שאמר דון מקלין על מותו של באדי הולי The Day the music Died. אולי אני מגזים, אבל בפורום שזו השנה המסיימת את הרלבנטיות שלו, זה מותר. ולמוזיקה: לא זכור לי אם דיברנו כאן פעם על הלהקה האמריקאית הזו, להקה שפשוט ניגנה בשביל לנגן ולא בשביל לעשות מי-יודע מה להיטי רדיו. גיטריסט גדול בדמותו של סטיב מורס, שלימים יחליף את ריצ'י בלקמור אצל הסגולים (והוא שם עד היום) וכנר על הגג בדמותו של אלאן סלואן. איזה מורגנשיין על התופים ולוויטץ על הקלידים כדי שלא תגידו שאין מספיק יהודים ברוק ויש לנו אחלה להקה. גרוב נפלא שמערבב כל מה שאפשר לאהוב ברוק - כלומר כל מקורות הליקוט שלו על במה אחת. יש בלוז, ג'אז, קאנטרי, קצת קלאסי בשביל הפרוגרים, והרבה קצב טוב וסוחף. האמינו לי, כדאי לתת להם האזנה Miller Anderson - The Age of Progress, BRIGHTER CITY 1971 הנה עוד אחד שלא הצליח לעבור את מחסומי עסקי השעשועים של הווסט אנד. למרות שכולם הכירו את כישוריו, למרות שאף אחד לא היה יכול לומר מלה על האיכויות שלו כגיטריסט, כותב ואפילו זמר לא רע, הוא לא הגיע לשום מקום מלבד לאולפנים של יוצרים שעשו את זה. להם הוא ניגן (וגם עם קיף הארטלי הנפלא) אבל כשהוא עשה זאת לבד לא ממש שמו לב אליו. זה אלבום מקסים, נוגע ללב, חלק מהשירים הם פשוט יצירות מופת קטנטנות של עיבודים ושירה והשאר רוק לפנים ממיטב גל הבלוז רוק של התקופה. David Bowie - Black Country Rock, THE MAN WHO SOLD THE WORLD 1970 דיויד בואי באלבום שקדם לאקסטרווגנזה החללית שלו. רוק טוב, בועט צעיר בריא ורענן. עם מיק רונסון (עוד גיטריסט גדול - אבל אנחנו מעדיפים לפתוח עוד שרשור על קלפטון), ועם המפיק האגדי (וכאן גם מנגן על בס) טוני ויסקונטי שבא מאמריקה כדי להפוך כמה עלומים בריטיים לפטרודולארים. Esperanto - Eleanore Rigby, LAST TANGO 1975 תקליטה השלישי והאחרון של להקה שכשמה כן היא, הייתה ערב רב של נגנים, תרבויות, מינים וסגנונות. אין ספק שזה הביטוי המובהק ביותר לפומפוזיות של הרוק המתקדם, אלא שכאן החברים באמת ניסו לעשות מוסיקה מיוחדת וכמו רבים אחרים - לא ממש הצליחו. מדובר היה בפרוייקט די יומרני ונסיון ליצור תזמורת רוק סימפונית שתבצע אופרות רוק סימפוניות. דווקא האלבום הזה ובמיוחד שיר הפתיחה ראויים לקצת יותר מהערת אגב בהיסטוריה של הרוק. הביצוע לאלינור ריגבי הוא פשוט ממסמר. הקשבה לביצוע הזה מהממת את המאזין ומכניסה אותו למצב של חוסר יכולת לתפקד. ברגעים הראשונים אין מושג לאן זה הולך ומה הם בדיוק רוצים, אבל כשהכנורות נכנסים בקצב של מכונת יריה, והתופים איתם ושירת הסופרנו המדהימה של הזמרת באה מאחרוה - אתה פשוט נשאר קפוא. נסו ותדהמו גם כן יקי