..
יש לי בעיה שאני לא משתפת אנשים במה שאני מרגישה. יכול להיות שזה קשור בכך שההורים שלי תמיד האמינו שצריך לשמור הכול במשפחה, אני לא יודעת. עם חברות שלי אני בכלל לא מדברת על כל הנושא של האבל. גם כי הן לא יבינו, וגם כי אני לא רוצה להכביד. אני תמיד מעדיפה שיחשבו שהכול בסדר ואני מסתדרת... חבר שלי לא ממש מבין, אני חושבת. הוא מקשיב אבל, למשל, כשדאגתי לאחותי ואבא היה בחו"ל, הוא אמר לי שאני צריכה להירגע, והסביר לי בהגיון למה אני לא צריכה לפחד. אבל הוא לא אמר- אני מבין שאת מרגישה ככה אחרי כל מה שאיבדת. או משהו דומה שיגרום לי לדעת שהוא יודע מאיפה הרגשות האלה מגיעים. מעבר לזה אני גם מפחדת שהוא יידע שקשה לי ברמות שקשה לי, כדי שלא יחשוב שאני דיכאונית או משהו ולא ירצה אותי ככה.. ואפילו כאן אני נמנעת מלכתוב, כי אני מרגישה שאני רק אספר על מה שכואב לי. אני לא מגיבה להודעות של אחרות ואני מרגישה כאילו אין לי זכות לשפוך את ליבי כאן בלי לתרום משהו גם לאחרות... אז בקיצור אין לי מישהו קרוב שאני יכולה לספר לו דברים כואבים ומציקים כאלה. פעם הייתי מדברת עם אבא שלי, אבל אז במשך ימים הוא היה דואג לי. דואג שאני לא בדיכאון ולא סובלת, ואני מרגישה שזה ממש מכביד עליו. ואחותי הקטנה, אני מעדיפה לנסות לדובב אותה, כי גם היא לא מספרת מה היא מרגישה. אני מעדיפה שהיא תספר מאשר שאני אכביד עליה עם כל הכאב שלי וזה רק יפגע בה. לגבי יעוץ חיצוני, הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך 4 חודשים, עד שפגשתי את החבר שלי והתאהבתי עד למעל לראש, והרגשתי שכל בעיותיי נפתרו
... זה היה לפני שנה וחצי בערך. ולפני כמה חודשים ניסיתי אחת אחרת, אבל לא התחברתי אליה. ובנוסף, יש לי גם רגשות אשמה בגלל שזה עולה כל כך הרבה כסף (!) ואבא שלי הוא המפרנס היחיד. ושוב, יש כאן עניין של להכביד עליו. בקיצור, אין לי ספק שאני צריכה ללמוד להיפתח, כי בכל פעם שאני כן עושה את זה, יוצא שאני מרגישה הרבה יותר טוב לאחר מכן.
יש לי בעיה שאני לא משתפת אנשים במה שאני מרגישה. יכול להיות שזה קשור בכך שההורים שלי תמיד האמינו שצריך לשמור הכול במשפחה, אני לא יודעת. עם חברות שלי אני בכלל לא מדברת על כל הנושא של האבל. גם כי הן לא יבינו, וגם כי אני לא רוצה להכביד. אני תמיד מעדיפה שיחשבו שהכול בסדר ואני מסתדרת... חבר שלי לא ממש מבין, אני חושבת. הוא מקשיב אבל, למשל, כשדאגתי לאחותי ואבא היה בחו"ל, הוא אמר לי שאני צריכה להירגע, והסביר לי בהגיון למה אני לא צריכה לפחד. אבל הוא לא אמר- אני מבין שאת מרגישה ככה אחרי כל מה שאיבדת. או משהו דומה שיגרום לי לדעת שהוא יודע מאיפה הרגשות האלה מגיעים. מעבר לזה אני גם מפחדת שהוא יידע שקשה לי ברמות שקשה לי, כדי שלא יחשוב שאני דיכאונית או משהו ולא ירצה אותי ככה.. ואפילו כאן אני נמנעת מלכתוב, כי אני מרגישה שאני רק אספר על מה שכואב לי. אני לא מגיבה להודעות של אחרות ואני מרגישה כאילו אין לי זכות לשפוך את ליבי כאן בלי לתרום משהו גם לאחרות... אז בקיצור אין לי מישהו קרוב שאני יכולה לספר לו דברים כואבים ומציקים כאלה. פעם הייתי מדברת עם אבא שלי, אבל אז במשך ימים הוא היה דואג לי. דואג שאני לא בדיכאון ולא סובלת, ואני מרגישה שזה ממש מכביד עליו. ואחותי הקטנה, אני מעדיפה לנסות לדובב אותה, כי גם היא לא מספרת מה היא מרגישה. אני מעדיפה שהיא תספר מאשר שאני אכביד עליה עם כל הכאב שלי וזה רק יפגע בה. לגבי יעוץ חיצוני, הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך 4 חודשים, עד שפגשתי את החבר שלי והתאהבתי עד למעל לראש, והרגשתי שכל בעיותיי נפתרו
... זה היה לפני שנה וחצי בערך. ולפני כמה חודשים ניסיתי אחת אחרת, אבל לא התחברתי אליה. ובנוסף, יש לי גם רגשות אשמה בגלל שזה עולה כל כך הרבה כסף (!) ואבא שלי הוא המפרנס היחיד. ושוב, יש כאן עניין של להכביד עליו. בקיצור, אין לי ספק שאני צריכה ללמוד להיפתח, כי בכל פעם שאני כן עושה את זה, יוצא שאני מרגישה הרבה יותר טוב לאחר מכן.