:/
אני יודעת שאני אחת שנקשרת נורא מהר לאנשים, אבל יש אנשים ויש אנשים. יש אנשים שמהרגע הראשון החיבור איתם הוא כ"כ זורם שאפילו לא צריך להתאמץ כדי להגיע לחברות כ"כ טובה. וידיד שלי, שהכרתי אותו לפני בערך ארבעה חודשים..אולי הבן אדם שהתחברתי אליו הכי מהר מעם כל אחד אחר. והיינו מדברים כל יום, ואם היה יוצא איזו פעם שלא דיברנו יום אחד, כשהייתי מתחברת יום אחרי הוא היה ישר פונה אלי בקריאה נרגשת "גלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייצ'!!;]]]". והיינו מדברים הרבה באסמסים, והוא היה מספר לי דברים שאפילו לחבר ממש טוב שלו הוא לא היה רוצה לספר. והוא גם היה שם להקשיב לי תמיד. ואוף, היינו חברים כ"כ טובים. ועכשיו הוא.. מתחיל להתרחק? אני לא יודעת, אני לא חושבת שחנקתי אותו. או שכן? זה נראה כאילו נחמד לו לדבר איתי. הוא תמיד אמר שהוא אוהב שאני מציקה לו כשהייתי אומרת לו שבא לי להציק לו, וגם אם יצא שעשיתי טעות הוא אמר שאי אפשר לכעוס עלי, כי אני..גלי. ובקיצור, הוא ממש יקר לי. כ"כ יקר לי, שההתרחקות הזאת שלו עושה לי כ"כ רע. אני מבינה שיש לו עומס בלימודים, אבל כשהוא כן מחובר הוא לא פונה אלי בכלל, הוא נעלם מהר משיחות, הוא יותר אדיש, יותר שתקן. ואני לא מבינה למה.. זה לא שהוא הפסיק להיות נחמד, אבל זה כאילו..לא יודעת. לא כמו פעם. ואין לי אפילו אומץ לשאול מה קרה, כי כבר היו מקרים בעולם, ושאלתי את האנשים שהתרחקו, והם הכחישו. הכחישו ושיקרו, כי הם המשיכו להתרחק. והוא הבן אדם שהכי לא הייתי מצפה ממנו בעולם לשקר לי, כי הוא לא הטיפוס שיבוא עם שקרים ותירוצים. ובכל זאת, אני לא מסוגלת להגיד לו על זה משהו בכלל. כ"כ כואב לי מזה ואני אפילו לא מסוגלת לשאול. אני מרגישה פתאום כן חונקת, וכן מציקה, כל פעם שאני פונה אליו. ואני הכי לא הייתי רוצה לאבד אותו בעולם. אני ממש מרגישה כאילו אנחנו אחים, וכואב לי על זה כ"כ אני מסוגלת לבכות על זה המון, ולא לעשות עם זה שום דבר.
אני יודעת שאני אחת שנקשרת נורא מהר לאנשים, אבל יש אנשים ויש אנשים. יש אנשים שמהרגע הראשון החיבור איתם הוא כ"כ זורם שאפילו לא צריך להתאמץ כדי להגיע לחברות כ"כ טובה. וידיד שלי, שהכרתי אותו לפני בערך ארבעה חודשים..אולי הבן אדם שהתחברתי אליו הכי מהר מעם כל אחד אחר. והיינו מדברים כל יום, ואם היה יוצא איזו פעם שלא דיברנו יום אחד, כשהייתי מתחברת יום אחרי הוא היה ישר פונה אלי בקריאה נרגשת "גלייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייצ'!!;]]]". והיינו מדברים הרבה באסמסים, והוא היה מספר לי דברים שאפילו לחבר ממש טוב שלו הוא לא היה רוצה לספר. והוא גם היה שם להקשיב לי תמיד. ואוף, היינו חברים כ"כ טובים. ועכשיו הוא.. מתחיל להתרחק? אני לא יודעת, אני לא חושבת שחנקתי אותו. או שכן? זה נראה כאילו נחמד לו לדבר איתי. הוא תמיד אמר שהוא אוהב שאני מציקה לו כשהייתי אומרת לו שבא לי להציק לו, וגם אם יצא שעשיתי טעות הוא אמר שאי אפשר לכעוס עלי, כי אני..גלי. ובקיצור, הוא ממש יקר לי. כ"כ יקר לי, שההתרחקות הזאת שלו עושה לי כ"כ רע. אני מבינה שיש לו עומס בלימודים, אבל כשהוא כן מחובר הוא לא פונה אלי בכלל, הוא נעלם מהר משיחות, הוא יותר אדיש, יותר שתקן. ואני לא מבינה למה.. זה לא שהוא הפסיק להיות נחמד, אבל זה כאילו..לא יודעת. לא כמו פעם. ואין לי אפילו אומץ לשאול מה קרה, כי כבר היו מקרים בעולם, ושאלתי את האנשים שהתרחקו, והם הכחישו. הכחישו ושיקרו, כי הם המשיכו להתרחק. והוא הבן אדם שהכי לא הייתי מצפה ממנו בעולם לשקר לי, כי הוא לא הטיפוס שיבוא עם שקרים ותירוצים. ובכל זאת, אני לא מסוגלת להגיד לו על זה משהו בכלל. כ"כ כואב לי מזה ואני אפילו לא מסוגלת לשאול. אני מרגישה פתאום כן חונקת, וכן מציקה, כל פעם שאני פונה אליו. ואני הכי לא הייתי רוצה לאבד אותו בעולם. אני ממש מרגישה כאילו אנחנו אחים, וכואב לי על זה כ"כ אני מסוגלת לבכות על זה המון, ולא לעשות עם זה שום דבר.
