93
- פותח הנושא longshut1
- פורסם בתאריך
וכי את בכיי אינך שומעת?
יהיה זה וידוא הריגה לשאולך זאת ובכל זאת-באמת תדמי שלא להאזין לבכיי? פעם אמרת לי שאינך מכירה מילותיו של משורר מחונן זה אז אולי עכשיו ארצה לומר כמה מהן,שוב, יהודה פוליקר,שתוכו כברו יאמר כמה מילים,עבורי, והרשי לי לשנות מקצת מן הקישוטים, בשבילך,יקירה: יום אביב,ריחות לילך בין חורבות העיר שלנו שנהרסה על מנת לבנות אגדה רבה יותר יום יפה לדוג בנהר ובתוכי.. הלב נשבר! שם הייתה ואינה, ילדותנו,אמא יקרה שלי אין שם אנשים כלל והרי אנחנו יודעים זאת אין דבר שיזכיר ואת שואלת,לאן אני נוסע? ואני עונה,אל הנצח אל האפר והאבק ובטח תבקשי ממני לקחת מעיל בטח תדאגי לי,שלא יהיה לי קר בטח תתני לי מטבע או שניים ואני אומר לך, שאם יהיו קשים הימים היזכרי בי לפעמים ואת זכרוני אותך-אכלה את מלתעות השטן אם תנסינה לקחתו ולאן אני נוסע,אם לא למקום שהורית לי לנסוע אליו ולאן אני מפליג,אם לא לארץ שחלמנו עליה ומי יקשיב לבכיי? מי ימתיק את לילותי? מי ישמור את צעדיי? אך,אמא יקרה שלי, חייב אני,פשוט חייב מוכרח אני לבצע את זממי מוכרח אני לעשות את אשר הוא הורה לי האם לא הרגשנו את החלום? האם לא ידענו ש.. יבוא יום, ואצטרך להיעשות אותו איש? האם לא נזכרנו שוב ושוב באותו מפגש באותו מקום חסר צורה אני,את,וספר הגורל האם לא נשבענו, במילים שלא הגינו לעולם ואולי פחדנו להאמין שהאגדה.. סופה להיות. ואולי חששנו,תמיד חששנו, להרוס את העיר המדהימה שיצרנו אני ואת,את ואני כאילו אין עוד נפש אחת לרפואה בעולם אך האם לא ידענו שסופה של העיר להיחרב, וסופי לצעוד הלאה.. לעבר אותו חלום ילדות שלי? לעבר אותה שאיפה חסרת בושה? זהו אינו עוד מסע נואש,יקירתי זוהי הדרך,אותה הדרך שאני חייב ללכת בה זוהי אותה גדלות רוח שעלי לגלות זוהי אותו מבול דמעות שמחרך את גרוני שעלי לעצור כי תמיד לחשת לי, שלאנשים גבוהים,אתגרים שורפים האמנתי לך.. והרגתי את עצמי על מנת להביא מזור לפצעיהם אינך רואה שהנני הולך ונהפך לכלום? וכי לא תודי שאני..יכול? וכי לא ראית שהלכתי והתאיינתי אל הכלום? וכי לא צפית בי חוזר אט אט.. לובש צורה ו..אדום גועש כולי מבקע את ליבי מבפנים, אט אט, דורש שאתן לו להשתלט עלי.. צועק לומר:הנני! הנני,אותו קול צועק באילמות חסרת ממשות, הנני כאן,נרצחתי-לחינם? לא!כי אם להשלמת אותו מרתף, אותו שנים עשר. ליבי נקרע,נאבק להתכלות, תחת המעשה הנורא שחוללתי לאמי יקירתי אולם,גם את, בסוף תדעי, שנשכתי שפתי, למען אהיה ראוי להם, ואהיה ראוי לפוגשך, באותו כלום חסר כלום, שם. המים אינם חדלים מלהימזג על לחיי אך אני עושה את אשר חייב להיעשות איני מסוגל לעצור את הנהר והרי זו את שלימדת אותי לבכות אז אני בוכה, תוך כדי שאני מבריק את החרב, אותה חרב שאני ראוי לה כעת, אותה חרב מכשפת, שחייב אני לאחוז בה, על מנת לא תהיינה עוד חרבות בין אדם לאחיו. אנא,סלחי לי, על שאני עושה את אשר נכתב באותיות צועקות מדם בספר הקדום סלחי לי, על שאני מעדיף את אושרם, על אושרך סלחי לי, על יכולתי להתאכזר אל מולידתי. סלחי לי, על תעוזתי,על שאיפותי החצופות, סלחי לי, על משימתי. סלחי לי, על תשוקתי הבלתי נשלטת ללכת בדרך הגיבורים סלחי לי, על שהנני אשר הנני. יקירה שאין יקרה ממנה, את הענקת לי את חיי במתנה וכעת עלי להעניק חיים, למלחמות הקדושות, שהכשרת אותי, לנצח אותן, ולבצוע מתוכן את החיים, עבור הממשיים. בטירוף של רגע אינסופי, שאיננו יכול להיעלם שוב, ואינני רוצה להתכחש לו עוד, עלי להסיר את אות הקין מעל פניהם של הממשיים. על כך,אמא יקירה,סלחי לי.
יהיה זה וידוא הריגה לשאולך זאת ובכל זאת-באמת תדמי שלא להאזין לבכיי? פעם אמרת לי שאינך מכירה מילותיו של משורר מחונן זה אז אולי עכשיו ארצה לומר כמה מהן,שוב, יהודה פוליקר,שתוכו כברו יאמר כמה מילים,עבורי, והרשי לי לשנות מקצת מן הקישוטים, בשבילך,יקירה: יום אביב,ריחות לילך בין חורבות העיר שלנו שנהרסה על מנת לבנות אגדה רבה יותר יום יפה לדוג בנהר ובתוכי.. הלב נשבר! שם הייתה ואינה, ילדותנו,אמא יקרה שלי אין שם אנשים כלל והרי אנחנו יודעים זאת אין דבר שיזכיר ואת שואלת,לאן אני נוסע? ואני עונה,אל הנצח אל האפר והאבק ובטח תבקשי ממני לקחת מעיל בטח תדאגי לי,שלא יהיה לי קר בטח תתני לי מטבע או שניים ואני אומר לך, שאם יהיו קשים הימים היזכרי בי לפעמים ואת זכרוני אותך-אכלה את מלתעות השטן אם תנסינה לקחתו ולאן אני נוסע,אם לא למקום שהורית לי לנסוע אליו ולאן אני מפליג,אם לא לארץ שחלמנו עליה ומי יקשיב לבכיי? מי ימתיק את לילותי? מי ישמור את צעדיי? אך,אמא יקרה שלי, חייב אני,פשוט חייב מוכרח אני לבצע את זממי מוכרח אני לעשות את אשר הוא הורה לי האם לא הרגשנו את החלום? האם לא ידענו ש.. יבוא יום, ואצטרך להיעשות אותו איש? האם לא נזכרנו שוב ושוב באותו מפגש באותו מקום חסר צורה אני,את,וספר הגורל האם לא נשבענו, במילים שלא הגינו לעולם ואולי פחדנו להאמין שהאגדה.. סופה להיות. ואולי חששנו,תמיד חששנו, להרוס את העיר המדהימה שיצרנו אני ואת,את ואני כאילו אין עוד נפש אחת לרפואה בעולם אך האם לא ידענו שסופה של העיר להיחרב, וסופי לצעוד הלאה.. לעבר אותו חלום ילדות שלי? לעבר אותה שאיפה חסרת בושה? זהו אינו עוד מסע נואש,יקירתי זוהי הדרך,אותה הדרך שאני חייב ללכת בה זוהי אותה גדלות רוח שעלי לגלות זוהי אותו מבול דמעות שמחרך את גרוני שעלי לעצור כי תמיד לחשת לי, שלאנשים גבוהים,אתגרים שורפים האמנתי לך.. והרגתי את עצמי על מנת להביא מזור לפצעיהם אינך רואה שהנני הולך ונהפך לכלום? וכי לא תודי שאני..יכול? וכי לא ראית שהלכתי והתאיינתי אל הכלום? וכי לא צפית בי חוזר אט אט.. לובש צורה ו..אדום גועש כולי מבקע את ליבי מבפנים, אט אט, דורש שאתן לו להשתלט עלי.. צועק לומר:הנני! הנני,אותו קול צועק באילמות חסרת ממשות, הנני כאן,נרצחתי-לחינם? לא!כי אם להשלמת אותו מרתף, אותו שנים עשר. ליבי נקרע,נאבק להתכלות, תחת המעשה הנורא שחוללתי לאמי יקירתי אולם,גם את, בסוף תדעי, שנשכתי שפתי, למען אהיה ראוי להם, ואהיה ראוי לפוגשך, באותו כלום חסר כלום, שם. המים אינם חדלים מלהימזג על לחיי אך אני עושה את אשר חייב להיעשות איני מסוגל לעצור את הנהר והרי זו את שלימדת אותי לבכות אז אני בוכה, תוך כדי שאני מבריק את החרב, אותה חרב שאני ראוי לה כעת, אותה חרב מכשפת, שחייב אני לאחוז בה, על מנת לא תהיינה עוד חרבות בין אדם לאחיו. אנא,סלחי לי, על שאני עושה את אשר נכתב באותיות צועקות מדם בספר הקדום סלחי לי, על שאני מעדיף את אושרם, על אושרך סלחי לי, על יכולתי להתאכזר אל מולידתי. סלחי לי, על תעוזתי,על שאיפותי החצופות, סלחי לי, על משימתי. סלחי לי, על תשוקתי הבלתי נשלטת ללכת בדרך הגיבורים סלחי לי, על שהנני אשר הנני. יקירה שאין יקרה ממנה, את הענקת לי את חיי במתנה וכעת עלי להעניק חיים, למלחמות הקדושות, שהכשרת אותי, לנצח אותן, ולבצוע מתוכן את החיים, עבור הממשיים. בטירוף של רגע אינסופי, שאיננו יכול להיעלם שוב, ואינני רוצה להתכחש לו עוד, עלי להסיר את אות הקין מעל פניהם של הממשיים. על כך,אמא יקירה,סלחי לי.
אתה!אתה המתחבא!אתה שאינך ושהינך!
מה עשית???? מה עשית לנו??? למה??? כמה מר אתה, כמה מכאיב אתה, ואם זו גאולה,הרי שאני מעדיף להיכלא במעי השטן! הו,עולם שקרן, גורל עיוור, מילותיך-אינן מסוגלות לפייס! וליבך-אם ישנו-שאינו ראוי לרחמים! והנה נהייתי דומה לך,שופט אכזר וקפוא מעיים! והנה מוללתי במו אצבעותיי התאוותניות את זו, את זו שיצרה אותי, מפלצת שכמוני, שמתאווה ליותר, ליותר.. עד היכן יותר? ואת,זו שאם לא הייתה, הרי לא הייתי מדמה לשכון מאחורי אשנב הכוהנת האטומה אני יציר כפייך, אני הגולם אותו יצרת, שקם על יוצרו. הו,חוקיות חסרת רחמים, מכל עבר ריח הדם החרוך, שלעולם לא ייקרש, ויותיר צלקת, צלקת הכרחית. הענק,האם גיבור?כן! שהרי מהו גיבור, אם לא אותו גולם, שלומד את שפת המלאכים, ולפתע נגלה האבא הגדול אליו, ומדבר עימו בשפה מוזרה, שאיננה מובנת למלאכים.. מה יעשה הגולם?ישכח השפה שנגלתה אליו בחשכת הגיהנום? ישכח,או שמא יזכור ויצעד לעבר החשכה המוארת? והיה אם יצעד,ייהפך שוב לאותו אביר בודד, אביר המכניע את מרעיו, למען טוב עליון אכזרי, גיבור.
מה עשית???? מה עשית לנו??? למה??? כמה מר אתה, כמה מכאיב אתה, ואם זו גאולה,הרי שאני מעדיף להיכלא במעי השטן! הו,עולם שקרן, גורל עיוור, מילותיך-אינן מסוגלות לפייס! וליבך-אם ישנו-שאינו ראוי לרחמים! והנה נהייתי דומה לך,שופט אכזר וקפוא מעיים! והנה מוללתי במו אצבעותיי התאוותניות את זו, את זו שיצרה אותי, מפלצת שכמוני, שמתאווה ליותר, ליותר.. עד היכן יותר? ואת,זו שאם לא הייתה, הרי לא הייתי מדמה לשכון מאחורי אשנב הכוהנת האטומה אני יציר כפייך, אני הגולם אותו יצרת, שקם על יוצרו. הו,חוקיות חסרת רחמים, מכל עבר ריח הדם החרוך, שלעולם לא ייקרש, ויותיר צלקת, צלקת הכרחית. הענק,האם גיבור?כן! שהרי מהו גיבור, אם לא אותו גולם, שלומד את שפת המלאכים, ולפתע נגלה האבא הגדול אליו, ומדבר עימו בשפה מוזרה, שאיננה מובנת למלאכים.. מה יעשה הגולם?ישכח השפה שנגלתה אליו בחשכת הגיהנום? ישכח,או שמא יזכור ויצעד לעבר החשכה המוארת? והיה אם יצעד,ייהפך שוב לאותו אביר בודד, אביר המכניע את מרעיו, למען טוב עליון אכזרי, גיבור.
ומנגינה נושנה..
המילים מהדהדות ברעש מחריד בתוכי... מילותיו של אותו מזמר, של אותו שופר מפחיד,פוליקר, עוד ועוד אוקיינוסים חוצבות מאישוניי המוזרים, שרואים אותך, גם אם אינך יודעת, והריהן,מקושטות במילותיי שלי: " אל תכעסי,עיניים שלי...... קמתי ממך,ללכת..... ארץ אחרת,עיר שאין בה אותך....... שם אתהלך,בלי בית....... אל תחכי שנים אין ספור אשוב על כנף ציפור יום עוד יבוא, בין כה כה..... סוף לנדודיהם של המצורעים אביא איתו, מנוחה ונשלווה לאות הקין הצלובה. אל תחכי,עיניים שלי, אש בדרכים,שורפת אך,חזק אני טעם מילותייך, חום כשפייך, כלום לא יאבד,לעולם! אל תחכי שנים אינספור.. אשוב על כנף ציפור יום עוד יבוא, בין כה וכה סוף לנדודי,אביא איתו. וגם הגיבורים,בוכים לפעמים.
המילים מהדהדות ברעש מחריד בתוכי... מילותיו של אותו מזמר, של אותו שופר מפחיד,פוליקר, עוד ועוד אוקיינוסים חוצבות מאישוניי המוזרים, שרואים אותך, גם אם אינך יודעת, והריהן,מקושטות במילותיי שלי: " אל תכעסי,עיניים שלי...... קמתי ממך,ללכת..... ארץ אחרת,עיר שאין בה אותך....... שם אתהלך,בלי בית....... אל תחכי שנים אין ספור אשוב על כנף ציפור יום עוד יבוא, בין כה כה..... סוף לנדודיהם של המצורעים אביא איתו, מנוחה ונשלווה לאות הקין הצלובה. אל תחכי,עיניים שלי, אש בדרכים,שורפת אך,חזק אני טעם מילותייך, חום כשפייך, כלום לא יאבד,לעולם! אל תחכי שנים אינספור.. אשוב על כנף ציפור יום עוד יבוא, בין כה וכה סוף לנדודי,אביא איתו. וגם הגיבורים,בוכים לפעמים.
האב שצלב את בניו
שעבדת את נשמתך למעמקי האופל, כדי להציל את נשמתי והנה הייתי שונא לימדת אותי לאהוב, את מה שאני.. והרחבת את ליבי, כך שאוכל לאהוב עוד ועוד ועוד ועוד.. ולפתע,נותרנו שוב לבד, בחיים שמותירים אותנו הלומי קרב פעם אחר פעם, המומים,דואבים עיניים שרופות מדמי ולב מדמם ממרי מתוך להבות הדימיון, לפתע,אני צועד לבד שוב. אך הפעם,אוהב אני את נעליי, ולובש אני את בגדיי, דומע אני את דמעותיי, וכואב את מכאוביי, ויודע,פשוט יודע, שאם לא היו הם קוראים לעזרה, שאם לא היו הם בוכים על האב בעל הפנים החשוכות, שאם לא היו הם זקוקים לי, שאם לא היו הם זועקים לשפה שנושא אני עימי, שאם לא היו הם צלובים באות קין , לא הייתי עוזב לעולם. אך יש כמה חצי אנשים חצי כלומים, שמותרות הזמן לא נימנו על תשעת הקיבין, שניחתו עליהם משמי הלובן, עליהם לחשוק שפתיים, משום שהגיע, הגיע זמני.
שעבדת את נשמתך למעמקי האופל, כדי להציל את נשמתי והנה הייתי שונא לימדת אותי לאהוב, את מה שאני.. והרחבת את ליבי, כך שאוכל לאהוב עוד ועוד ועוד ועוד.. ולפתע,נותרנו שוב לבד, בחיים שמותירים אותנו הלומי קרב פעם אחר פעם, המומים,דואבים עיניים שרופות מדמי ולב מדמם ממרי מתוך להבות הדימיון, לפתע,אני צועד לבד שוב. אך הפעם,אוהב אני את נעליי, ולובש אני את בגדיי, דומע אני את דמעותיי, וכואב את מכאוביי, ויודע,פשוט יודע, שאם לא היו הם קוראים לעזרה, שאם לא היו הם בוכים על האב בעל הפנים החשוכות, שאם לא היו הם זקוקים לי, שאם לא היו הם זועקים לשפה שנושא אני עימי, שאם לא היו הם צלובים באות קין , לא הייתי עוזב לעולם. אך יש כמה חצי אנשים חצי כלומים, שמותרות הזמן לא נימנו על תשעת הקיבין, שניחתו עליהם משמי הלובן, עליהם לחשוק שפתיים, משום שהגיע, הגיע זמני.
93
93+99=96 93+98=96 93+97=95 93+94=94 93+93=93 93--------------->98\97\99---------->3 posib´ ------------------------------------------------------- 95+99=97 95+98=97 95+97=96 95+96=96 95+95=95 95/5------->97\97\96\96\95--------->5 posib´ ------------------------------------------------------ 93<min a min A=95 6/2/2003 min A
93+99=96 93+98=96 93+97=95 93+94=94 93+93=93 93--------------->98\97\99---------->3 posib´ ------------------------------------------------------- 95+99=97 95+98=97 95+97=96 95+96=96 95+95=95 95/5------->97\97\96\96\95--------->5 posib´ ------------------------------------------------------ 93<min a min A=95 6/2/2003 min A
ל"ונוס"-שיר שכתבתי,על הגיבורים
אם ונוס-את מי שאני חושב שאת,הרי כמה מהרהוריי.ואם את אינך,אז תתעלמי,וגם כך לא תביני..אז אין מה להתעכב. את זוכרת את הלילה הנורא ההוא? הגשם לא הפסיק לרדת,וההוא מלמעלה עשה את עצמו חירש הייתי שם לבד כל הלילה ורק את הבנת שהגשם, בעצם זולג מעיני כביר והרסני שאלת אותי למי אני מחכה? ואילו אני,ילד צעיר ומפוחד, הצבעתי למעלה ולחשתי-את רואה אותו?הוא לא עונה לי.. היה כל כך קר, ושדים ביקשו לקחת אותי ואני,שתמיד הייתי אמיץ כבר לא עמד לי כוחי וביקשתי לוותר על עצמי ולמסור את עצמי לאותה מלכה להקריב את עצמי על מזבח אתגריי וכשסיפרתי לך למה אני דומע היה נדמה לי שראיתי בוהק בעינייך היה נדמה לי ש..הבנת.. ואת ידעת לחבק אותי מבלי שאתרסק ואת ידעת להזין אותי מבלי שאיחנק ואת ידעת להראות לי את ההוא מלמעלה ואת ידעת להראות לי כיצד, האם כבר אז ראית את האכזר שבי? כבר באותו רגע, שסיים שנים של לילות קרים מחוץ למעגל, חרבי האכזרית נצנצה,וייעודה בצידה. וכך השנים עברו..שנים שלמדתי לחייך שוב, והיום אינני חדל לצחוק ולצחוק ולצחוק ולצחוק... כן,והיום פתאום הלכתי ולמרות שברגע שסובבתי את גבי התחיל גשם שטני אני הולך,הולך אל השמש כי,יקירתי,זמני הגיע ואולי אאבד את החברה הכי טובה שלי אבל אני חייב ללכת ובסוף תביני שבעצם נשארתי כן,סובבתי לך גב ובעצמי לא יודע איך אמשיך כשאין צל מגן ומבטי האחרים שורפים מתמיד ואני שומע אותם אומרים שאני חייב להסתיר את עצמי ובסוף תביני שבעצם נשארתי ואני שואל-איך אני בכלל יכול להסתיר את עצמי? ואת בטח שואלת-איך נהפכתי לאבן קרה כל כך? ואומרת שאני לא חצי מהאדם שהייתי איך יכולתי? ואני עונה-אינני חולם עוד על אגדות, אלא מגשימן והיום את לא מבינה, אבל את בסוף תביני שבעצם נשארתי כן,הראית לי את חדרי ליבי שחררת את המועקה הגנת עלי מן הקור לרוב נשכת את לשונך ובעיקר עצרת אותי מלאבד עצמי לדעת ואמרת לי לגדל כנפיים והנה פרסתי אותן עשיתי מה שאמרת ואת לא מבינה היום אבל את תביני בסוף שבעצם נשארתי את היית הפעמון שעזר לי לטעום את החיים את החיים שלי אני אוהב אותך בכל ליבי אהבת גיבורים שנפרדים ואת לא מבינה היום אבל בסוף תביני שבעצם נשארתי ואני מקווה שתביני למה התכוונתי כל השנים כשאמרתי שאני רוצה ורוצה ורוצה הכול ולא אסתפק בפחות והרי עיני סיפרו לך מזה זמן מה שאני אינני שם עוד,הלא כן? והרי ידעת שגדלתי והגיעה שעתי לרצוח,הלא כן? אינני מתחרט,אך כואב אני עד מאוד את הפצע שהותרתי בליבך וניסיתי פעמים רבות לעזוב אך יכולתי לשמוע את הבכי החרישי את הגיבורה שנשאה אותי מגיא צלמוות מתי מעט לפני העלותי למזבח הטירוף היצלת אתי אבל גם אני רוצה להיות גיבור, עלי לחזור אל גיא הצלמוות, ולהותיר אותך שם אבלה וחפויית ראש,כועסת ורוגשת כי אינך מבינה, שבהותירי אותך שם הפכתיך לגיבורה שרצית להיות כל חייך ובו ברגע-נפרסה לפני הדרך אל אותה שמש אל אותה כהונה. האמיני לי יקירה,ליבי נקרע לשניים היום, אך אינני יכול עוד,אסור לי עוד אני אוהב אותך אהבה עתיקה,אהבת הגיבורים אך על מנת להגיע לרומא שלי, עלי להותיר אותך לבד,כך סתם, באמצע הדרך זוהי שעתך להגיע לרומא שלך, זוהי שעתנו לומר שלום. ואת לא מבינה היום, אבל בסוף בסוף,שם, תביני, שבעצם נשארתי. כן,אספת אותי כמו אם קדומה, וחיבקת אותי אני,שהייתי גוזל קפוא מפוחד מאימי העולם שם,בגיא צלמוות וחיממת אותי כל הזמן גם כשמרדתי ובטח לא חשבת שבשעת מריי אניף את חרבי אלייך את חרבי המצולקת שמעידה על תעלולי וחושפת מערומיי אותה חרב אכזרית,שראית כבר אז, שידעת שלא עזבה אותי,גם באותו גיא צלמוות ארור אותה חרב שניתנה לי,על מנת לבתק את חבל הטבור שלי, ושלהם והנה עשיתי זאת,הפניתי אותה כלפייך הנה,הותרתי אותך במקום שנפגשנו, אך רואה הנני רחוק רחוק רואה אני מעשים שייעשו רואה אני מהפיכות שיתחוללו רואה אני את המחר של האנושות כולה רואה אני את עצמי נפרד ממך,לתמיד ורואה אני את שנינו נפגשים היכן שסיכמנו, היכן שאין תמיד, היכן שחובה להגיע כל נפש לבדה,ומותר להגיע-כל נפש לבדה. שם. ואז,בטוח תביני,שבעצם נשארתי. זוהי דרכי לאמר שלום.
אם ונוס-את מי שאני חושב שאת,הרי כמה מהרהוריי.ואם את אינך,אז תתעלמי,וגם כך לא תביני..אז אין מה להתעכב. את זוכרת את הלילה הנורא ההוא? הגשם לא הפסיק לרדת,וההוא מלמעלה עשה את עצמו חירש הייתי שם לבד כל הלילה ורק את הבנת שהגשם, בעצם זולג מעיני כביר והרסני שאלת אותי למי אני מחכה? ואילו אני,ילד צעיר ומפוחד, הצבעתי למעלה ולחשתי-את רואה אותו?הוא לא עונה לי.. היה כל כך קר, ושדים ביקשו לקחת אותי ואני,שתמיד הייתי אמיץ כבר לא עמד לי כוחי וביקשתי לוותר על עצמי ולמסור את עצמי לאותה מלכה להקריב את עצמי על מזבח אתגריי וכשסיפרתי לך למה אני דומע היה נדמה לי שראיתי בוהק בעינייך היה נדמה לי ש..הבנת.. ואת ידעת לחבק אותי מבלי שאתרסק ואת ידעת להזין אותי מבלי שאיחנק ואת ידעת להראות לי את ההוא מלמעלה ואת ידעת להראות לי כיצד, האם כבר אז ראית את האכזר שבי? כבר באותו רגע, שסיים שנים של לילות קרים מחוץ למעגל, חרבי האכזרית נצנצה,וייעודה בצידה. וכך השנים עברו..שנים שלמדתי לחייך שוב, והיום אינני חדל לצחוק ולצחוק ולצחוק ולצחוק... כן,והיום פתאום הלכתי ולמרות שברגע שסובבתי את גבי התחיל גשם שטני אני הולך,הולך אל השמש כי,יקירתי,זמני הגיע ואולי אאבד את החברה הכי טובה שלי אבל אני חייב ללכת ובסוף תביני שבעצם נשארתי כן,סובבתי לך גב ובעצמי לא יודע איך אמשיך כשאין צל מגן ומבטי האחרים שורפים מתמיד ואני שומע אותם אומרים שאני חייב להסתיר את עצמי ובסוף תביני שבעצם נשארתי ואני שואל-איך אני בכלל יכול להסתיר את עצמי? ואת בטח שואלת-איך נהפכתי לאבן קרה כל כך? ואומרת שאני לא חצי מהאדם שהייתי איך יכולתי? ואני עונה-אינני חולם עוד על אגדות, אלא מגשימן והיום את לא מבינה, אבל את בסוף תביני שבעצם נשארתי כן,הראית לי את חדרי ליבי שחררת את המועקה הגנת עלי מן הקור לרוב נשכת את לשונך ובעיקר עצרת אותי מלאבד עצמי לדעת ואמרת לי לגדל כנפיים והנה פרסתי אותן עשיתי מה שאמרת ואת לא מבינה היום אבל את תביני בסוף שבעצם נשארתי את היית הפעמון שעזר לי לטעום את החיים את החיים שלי אני אוהב אותך בכל ליבי אהבת גיבורים שנפרדים ואת לא מבינה היום אבל בסוף תביני שבעצם נשארתי ואני מקווה שתביני למה התכוונתי כל השנים כשאמרתי שאני רוצה ורוצה ורוצה הכול ולא אסתפק בפחות והרי עיני סיפרו לך מזה זמן מה שאני אינני שם עוד,הלא כן? והרי ידעת שגדלתי והגיעה שעתי לרצוח,הלא כן? אינני מתחרט,אך כואב אני עד מאוד את הפצע שהותרתי בליבך וניסיתי פעמים רבות לעזוב אך יכולתי לשמוע את הבכי החרישי את הגיבורה שנשאה אותי מגיא צלמוות מתי מעט לפני העלותי למזבח הטירוף היצלת אתי אבל גם אני רוצה להיות גיבור, עלי לחזור אל גיא הצלמוות, ולהותיר אותך שם אבלה וחפויית ראש,כועסת ורוגשת כי אינך מבינה, שבהותירי אותך שם הפכתיך לגיבורה שרצית להיות כל חייך ובו ברגע-נפרסה לפני הדרך אל אותה שמש אל אותה כהונה. האמיני לי יקירה,ליבי נקרע לשניים היום, אך אינני יכול עוד,אסור לי עוד אני אוהב אותך אהבה עתיקה,אהבת הגיבורים אך על מנת להגיע לרומא שלי, עלי להותיר אותך לבד,כך סתם, באמצע הדרך זוהי שעתך להגיע לרומא שלך, זוהי שעתנו לומר שלום. ואת לא מבינה היום, אבל בסוף בסוף,שם, תביני, שבעצם נשארתי. כן,אספת אותי כמו אם קדומה, וחיבקת אותי אני,שהייתי גוזל קפוא מפוחד מאימי העולם שם,בגיא צלמוות וחיממת אותי כל הזמן גם כשמרדתי ובטח לא חשבת שבשעת מריי אניף את חרבי אלייך את חרבי המצולקת שמעידה על תעלולי וחושפת מערומיי אותה חרב אכזרית,שראית כבר אז, שידעת שלא עזבה אותי,גם באותו גיא צלמוות ארור אותה חרב שניתנה לי,על מנת לבתק את חבל הטבור שלי, ושלהם והנה עשיתי זאת,הפניתי אותה כלפייך הנה,הותרתי אותך במקום שנפגשנו, אך רואה הנני רחוק רחוק רואה אני מעשים שייעשו רואה אני מהפיכות שיתחוללו רואה אני את המחר של האנושות כולה רואה אני את עצמי נפרד ממך,לתמיד ורואה אני את שנינו נפגשים היכן שסיכמנו, היכן שאין תמיד, היכן שחובה להגיע כל נפש לבדה,ומותר להגיע-כל נפש לבדה. שם. ואז,בטוח תביני,שבעצם נשארתי. זוהי דרכי לאמר שלום.
כוכב ה שחר
New member
או שזה משהו בלוגיקה/מתמטיקה
או שאתה מתכוון לאישזהו מסדר שעוסק ב-Thelema.
או שאתה מתכוון לאישזהו מסדר שעוסק ב-Thelema.
חחחחחחחחחח לאלאלאלאלא
אהלן ממצב כוכב השחר?מה העניינות?טוב לראות אותך כאן,קליבר שכמותך! ומה שהיה שם זה ההצבע הירוק הזה שמרוח לי על הפרצוף בכל פעם שאני מדליק את המחשב-אין לי מושג במחשבים
...אז מה שקרה זה ש חחחחחח שקיבלתי 93 בלטינית,מה שאומר שמצבי על הפנים-אני צריך 95 ומעלה בממוצע,ויש לי מספיק מקצועות קשים מכדי לקבל ככה בלטינית דווקא..עכשיו,לטינית זה קורס שנתי,אז כדי לקבל בקורס עצמו 95 ומעלה,אני אצטרך לקבל בסמסטר הבא 96ומעלה,ודווקא במבחן היותר קשה.אז אני הולך לעשות מבחן חוזר,כדי לקבל 97,כך שאוכל בסמסטר הבא לקבל 93 ועדיין לשרוד ונשאלת השאלה-למה זה צריך לעניין אותך? אה,השרשור נשאר כי ונוס נכנסה ו...טוב,זה בטוח מעניין רק אותי ואת ונוס היי,נחמד לראות אותך כאן
אהלן ממצב כוכב השחר?מה העניינות?טוב לראות אותך כאן,קליבר שכמותך! ומה שהיה שם זה ההצבע הירוק הזה שמרוח לי על הפרצוף בכל פעם שאני מדליק את המחשב-אין לי מושג במחשבים
...אז מה שקרה זה ש חחחחחח שקיבלתי 93 בלטינית,מה שאומר שמצבי על הפנים-אני צריך 95 ומעלה בממוצע,ויש לי מספיק מקצועות קשים מכדי לקבל ככה בלטינית דווקא..עכשיו,לטינית זה קורס שנתי,אז כדי לקבל בקורס עצמו 95 ומעלה,אני אצטרך לקבל בסמסטר הבא 96ומעלה,ודווקא במבחן היותר קשה.אז אני הולך לעשות מבחן חוזר,כדי לקבל 97,כך שאוכל בסמסטר הבא לקבל 93 ועדיין לשרוד ונשאלת השאלה-למה זה צריך לעניין אותך? אה,השרשור נשאר כי ונוס נכנסה ו...טוב,זה בטוח מעניין רק אותי ואת ונוס היי,נחמד לראות אותך כאןכוכב ה שחר
New member
שלום שלום!
יווו, לטינית. עוד מקצוע שאני רוצה ללמוד. רק שבטכניון זה לא חלק מפרשיות הלימודים, במיוחד לא של ביולוגיה. לגבי ה-93... 93 זה הערך הגימטרי של המילה היוונית Thelema (בכתיב היווני שלה כמובן, רק שאין לי כח למצוא את הפונטים לזה) שפירושה רצון (ויכול להיות שאני סתם מבלבל את השכל, ואתה כבר מכיר את זה). כמו כן, זהו גם הערך של המילה היוונית Agape שפירושה אהבה (אהבה "גבוהה", אם איני טועה, אהבה הנחשבת לטהורה). בשיטת הת´למה של קרואלי שגם אומצה ע"י ארגון ה-OTO (Ordo Templi Orientis) נאמר כי "עשה לפי רצונך וזה יהיה החוק כולו" וכן "אהבה היא החוק, אהבה תחת רצון". במכתבים של חברי המסדר השונים ניתן לראות תמיד בהתחלה ובסוף את הספרה 93 או 93/93 כמעין ברכה... מאחר שלאחרונה אני מתעניין קצת במסדר ה-OTO, חשבתי לכיוון.
יווו, לטינית. עוד מקצוע שאני רוצה ללמוד. רק שבטכניון זה לא חלק מפרשיות הלימודים, במיוחד לא של ביולוגיה. לגבי ה-93... 93 זה הערך הגימטרי של המילה היוונית Thelema (בכתיב היווני שלה כמובן, רק שאין לי כח למצוא את הפונטים לזה) שפירושה רצון (ויכול להיות שאני סתם מבלבל את השכל, ואתה כבר מכיר את זה). כמו כן, זהו גם הערך של המילה היוונית Agape שפירושה אהבה (אהבה "גבוהה", אם איני טועה, אהבה הנחשבת לטהורה). בשיטת הת´למה של קרואלי שגם אומצה ע"י ארגון ה-OTO (Ordo Templi Orientis) נאמר כי "עשה לפי רצונך וזה יהיה החוק כולו" וכן "אהבה היא החוק, אהבה תחת רצון". במכתבים של חברי המסדר השונים ניתן לראות תמיד בהתחלה ובסוף את הספרה 93 או 93/93 כמעין ברכה... מאחר שלאחרונה אני מתעניין קצת במסדר ה-OTO, חשבתי לכיוון.
כוכב ה שחר
New member
נסתרות דרכיי D-:
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.