:/
היא פתחה את הדלת ונתנה לי חיוך. החיוך הנפלא שלה. היה בו משהו קצת מזויף. או לא בדיוק מזויף משהו עצוב. באותו הרגע לא היה לי איכפת, סוף כל סוף רואה אותה. שלושה שבועות עברו מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. אני מסתכלת עליה והיא מאוד מוזרה. משהו אינו כשורה. אני רואה את זה עליה. אני מכירה אותה מספיק זמן בשביל לקלוט את זה. היא מסתכלת עלי במבט הזה שלה ושואלת "איך היה היום?" "נראה שהיה יותר מוצלח משלך" עונה לה. היא כתגובה מחייכת, עכשיו בחיוך היה משהו הרבה יותר אמיתי. מתלבטת אם לתחקר אותה או לחכות קצת זמן, אולי זה יבוא ממנה. אני חייבת לדעת מה קורה איתה. לא רוצה להיות בחוסר ודאות כשזה קשור אליה. אני מחליטה לתת לה את הזמן והמרחב שלה. היא ניגשת למטבח ואני אחריה "מה את שותה?" לרגע עושה את עצמי חושבת, "שוקו" נאמר פה אחד. אני מתה על השוקו שלה. היא יודעת להכין הכי טוב שוקו. היא שמה בדיוק מושלם את אבקת הקקאו, המים החמים והחלב. יש לו טעם נהדר. היא הולכת למקרר ואני עוקבת אחר כל תנועה שלה. היא כל כך יפה אני חושבת, השער שלה מבולגן אבל מסודר במין קוקו שכזה. העיניים העצובות האלה שלה. למה היא לא אומרת לי כלום? זה הורג אותי. היא חולפת על פני שוב, עם החלב. הריח שלה, ריח משכר שכזה. חודר על אפי. ואני רוצה לגעת בה. אבל משהו אצלה משדר לי שהלילה לא יקרה כלום. אנחנו הולכות ומתיישבות על הספה. היא מגישה לי את כוס השוקו, וברגע שאני אוחזת בספל החם היא תופסת בידי ומלטפת, ליטוף מעלף, מזרים את כל הדם. "אני אוהבת אותך", מנסה להבין מאיפה זה הגיע אבל לא נותנת למחשבה להרוס את הרגע. אני מניחה את הספל על השולחן ומתחילה לנשק אותה. השפתיים שלה חמות ורכות. הכי נעימות שיש. היא אוחזת בצווארי ואני נופלת שבי אחר כל מגע או ליטוף. מפרידות שפתים ומסתכלות אחת על השנייה הכי קרוב שיש ודמעה זולגת על לחייה "מה קורה יפה שלי? דברי איתי" היא מסתכלת עלי ואומרת שהיא עוזבת. לא יודעת אם להאמין או לא. מסתכלת שוב שבעיניים שלה, מחפשת את המבט הזה שהיא תמיד נותנת לי שהיא סתם צוקת איתי או מספרת בדיחה, מחפשת את הגומה הקטנה הזאת שנוצרת לה כשהיא משתוקקת להיקרע מצחוק כשהיא רואה שהמתיחה שלה הצליחה לעבוד עלי. לא מצאתי שום סימן. היא המשיכה להסתכל עלי. התיישבה ולגמה מהספל שלה. "אני הולכת בשביל העבודה". אני שותקת. מנסה לחשוב איזו הבעה עלי להלביש על פני המחוסרות כל אופי למשמע ההודעה. מנסה להיזכר בכל רגע שעברנו להבין מאיפה כל זה בא. מתי היא החליטה דבר כזה? הייתי איתה הרי כל הזמן. "מה זאת אומרת, עוזבת?" מוצאת לבסוף כמה אותיות ומחברת אותם למילים שהופכים אט למשפט. היא רוצה להתפתח בתחום שלה היא מסבירה לי, מדגישה כמה היא רוצה לעשות זאת. למה היא לא יכולה לעשות את זה פה חושבת לעצמי ובו בזמן מרגישה אנוכיות שכזאת על כך שאני לא שמחה עם ההחלטה הזאת שלה. אני אמורה להיות שמחה שהיא הולכת לעסוק בדברים שהיא אוהבת. "אני לא יודעת לכמה זמן הרי פעם קודמת גם לא הלך לי, זוכרת שסיפרתי לך, ישר כשהכרנו?". היא מסתכלת עלי ואני מחפשת נקודה על השטיח לבהות בה אולי כך אצליח לחנוק את הדמעות המאיימות להתפרץ. "מה את חושבת?" שתיקה. היא תופסת לי ביד ושוב מחבקת. ואני לא מצליחה להשתלט על שום דבר. דמעה אחר דמעה על כתפה והיא לוחשת "הכל יהיה בסדר". נרגעת קצת מהבשורה אשר נחתה עלי ללא התרעה מוקדמת. אנחנו יושבות, מזפזפות קצת בערוצים, רואות לא רואות את מה שמקלט הטלוויזיה משדר. מכבות את הטלוויזיה. יושבות. שותקות. "אני רוצה להיות איתך" אני אומרת ושוברת את השתיקה. ושוב, נושקות שפתיים אל שפתיים, לשון חוקרת עמוקה. והחיבור המושלם הזה שפה עליונה שלי, שפה תחתונה שלה. ואני מנסה לצרוך מזה עוד טיפה. מרגישה שאילולא זה רע יכול לקרות. נשכבות אחת לצידה של השנייה מרגישה את שדיה על גבי. מרגישה את הנשימות שלה. היא מעבירה אצבעות בין שערותיי. היא מעבירה אצבע מציירת על עורפי, הרגשתי כיצד היא כותבת את שמה. וצמרמורת נעימה שכזאת שרק היא מצליחה לעורר אצלי. צמרמורת של פחד שלא אחוש עוד את אותה הצמרמורת. מסתובבת אליה ונוגעת בכל תו שנמצא על פניה. היא אוהבת אותי. אני יודעת. אני אוהבת אותה היא יודעת. זה מה שחושב לא?! מנסה לחשוב ולהעביר בראשי כל מה שעברנו. מרגישה את העיניים כבדות. מרגישה איך הכל סוגר עלי. הכל מתכווץ סביבי. מין מערבולת של ערבוב רגשות ואין להם פתח לצאת. הם לוחצים עלי ומכבידים. אני איתה אבל לא איתה. העיניים נסגרות והיא מנשקת אותן. ונשימת רווחה יוצאת מפי. היא עדין כאן. היא עדין לא עזבה
היא פתחה את הדלת ונתנה לי חיוך. החיוך הנפלא שלה. היה בו משהו קצת מזויף. או לא בדיוק מזויף משהו עצוב. באותו הרגע לא היה לי איכפת, סוף כל סוף רואה אותה. שלושה שבועות עברו מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה. אני מסתכלת עליה והיא מאוד מוזרה. משהו אינו כשורה. אני רואה את זה עליה. אני מכירה אותה מספיק זמן בשביל לקלוט את זה. היא מסתכלת עלי במבט הזה שלה ושואלת "איך היה היום?" "נראה שהיה יותר מוצלח משלך" עונה לה. היא כתגובה מחייכת, עכשיו בחיוך היה משהו הרבה יותר אמיתי. מתלבטת אם לתחקר אותה או לחכות קצת זמן, אולי זה יבוא ממנה. אני חייבת לדעת מה קורה איתה. לא רוצה להיות בחוסר ודאות כשזה קשור אליה. אני מחליטה לתת לה את הזמן והמרחב שלה. היא ניגשת למטבח ואני אחריה "מה את שותה?" לרגע עושה את עצמי חושבת, "שוקו" נאמר פה אחד. אני מתה על השוקו שלה. היא יודעת להכין הכי טוב שוקו. היא שמה בדיוק מושלם את אבקת הקקאו, המים החמים והחלב. יש לו טעם נהדר. היא הולכת למקרר ואני עוקבת אחר כל תנועה שלה. היא כל כך יפה אני חושבת, השער שלה מבולגן אבל מסודר במין קוקו שכזה. העיניים העצובות האלה שלה. למה היא לא אומרת לי כלום? זה הורג אותי. היא חולפת על פני שוב, עם החלב. הריח שלה, ריח משכר שכזה. חודר על אפי. ואני רוצה לגעת בה. אבל משהו אצלה משדר לי שהלילה לא יקרה כלום. אנחנו הולכות ומתיישבות על הספה. היא מגישה לי את כוס השוקו, וברגע שאני אוחזת בספל החם היא תופסת בידי ומלטפת, ליטוף מעלף, מזרים את כל הדם. "אני אוהבת אותך", מנסה להבין מאיפה זה הגיע אבל לא נותנת למחשבה להרוס את הרגע. אני מניחה את הספל על השולחן ומתחילה לנשק אותה. השפתיים שלה חמות ורכות. הכי נעימות שיש. היא אוחזת בצווארי ואני נופלת שבי אחר כל מגע או ליטוף. מפרידות שפתים ומסתכלות אחת על השנייה הכי קרוב שיש ודמעה זולגת על לחייה "מה קורה יפה שלי? דברי איתי" היא מסתכלת עלי ואומרת שהיא עוזבת. לא יודעת אם להאמין או לא. מסתכלת שוב שבעיניים שלה, מחפשת את המבט הזה שהיא תמיד נותנת לי שהיא סתם צוקת איתי או מספרת בדיחה, מחפשת את הגומה הקטנה הזאת שנוצרת לה כשהיא משתוקקת להיקרע מצחוק כשהיא רואה שהמתיחה שלה הצליחה לעבוד עלי. לא מצאתי שום סימן. היא המשיכה להסתכל עלי. התיישבה ולגמה מהספל שלה. "אני הולכת בשביל העבודה". אני שותקת. מנסה לחשוב איזו הבעה עלי להלביש על פני המחוסרות כל אופי למשמע ההודעה. מנסה להיזכר בכל רגע שעברנו להבין מאיפה כל זה בא. מתי היא החליטה דבר כזה? הייתי איתה הרי כל הזמן. "מה זאת אומרת, עוזבת?" מוצאת לבסוף כמה אותיות ומחברת אותם למילים שהופכים אט למשפט. היא רוצה להתפתח בתחום שלה היא מסבירה לי, מדגישה כמה היא רוצה לעשות זאת. למה היא לא יכולה לעשות את זה פה חושבת לעצמי ובו בזמן מרגישה אנוכיות שכזאת על כך שאני לא שמחה עם ההחלטה הזאת שלה. אני אמורה להיות שמחה שהיא הולכת לעסוק בדברים שהיא אוהבת. "אני לא יודעת לכמה זמן הרי פעם קודמת גם לא הלך לי, זוכרת שסיפרתי לך, ישר כשהכרנו?". היא מסתכלת עלי ואני מחפשת נקודה על השטיח לבהות בה אולי כך אצליח לחנוק את הדמעות המאיימות להתפרץ. "מה את חושבת?" שתיקה. היא תופסת לי ביד ושוב מחבקת. ואני לא מצליחה להשתלט על שום דבר. דמעה אחר דמעה על כתפה והיא לוחשת "הכל יהיה בסדר". נרגעת קצת מהבשורה אשר נחתה עלי ללא התרעה מוקדמת. אנחנו יושבות, מזפזפות קצת בערוצים, רואות לא רואות את מה שמקלט הטלוויזיה משדר. מכבות את הטלוויזיה. יושבות. שותקות. "אני רוצה להיות איתך" אני אומרת ושוברת את השתיקה. ושוב, נושקות שפתיים אל שפתיים, לשון חוקרת עמוקה. והחיבור המושלם הזה שפה עליונה שלי, שפה תחתונה שלה. ואני מנסה לצרוך מזה עוד טיפה. מרגישה שאילולא זה רע יכול לקרות. נשכבות אחת לצידה של השנייה מרגישה את שדיה על גבי. מרגישה את הנשימות שלה. היא מעבירה אצבעות בין שערותיי. היא מעבירה אצבע מציירת על עורפי, הרגשתי כיצד היא כותבת את שמה. וצמרמורת נעימה שכזאת שרק היא מצליחה לעורר אצלי. צמרמורת של פחד שלא אחוש עוד את אותה הצמרמורת. מסתובבת אליה ונוגעת בכל תו שנמצא על פניה. היא אוהבת אותי. אני יודעת. אני אוהבת אותה היא יודעת. זה מה שחושב לא?! מנסה לחשוב ולהעביר בראשי כל מה שעברנו. מרגישה את העיניים כבדות. מרגישה איך הכל סוגר עלי. הכל מתכווץ סביבי. מין מערבולת של ערבוב רגשות ואין להם פתח לצאת. הם לוחצים עלי ומכבידים. אני איתה אבל לא איתה. העיניים נסגרות והיא מנשקת אותן. ונשימת רווחה יוצאת מפי. היא עדין כאן. היא עדין לא עזבה