....
יש אזורים בבית שאני ממעטת להביט בהם. התנור, למשל. לא מסוגלת להביט בו מעבר לשתי שניות. או המרפסת שלנו. היא כל כך אהבה לעמוד שם ולהתבונן ב... רק אלוהים יודע מה. זה תמיד מזכיר לי אותה. טריגרים קטנים ומטורפים כאלה שהופכים את כל העולם בשניה; ואם אני לא ביום טוב, זה אפילו נגרר למחשבות ועוד מחשבות וכשמתחילים לחשוב על זה יותר מדי, אתן יודעות מה קורה... אז היום, לגמרי בטעות הבטתי בתנור ופתאום שקעתי. נזכרתי שפעם אפיתי בבית עוגיות שלמדתי להכין בשיעור בישול, בכתה ה'. יצאו ממש יפות ושחומות, רק חבל שהיה להן טעם של קרש ומרקם של בטון. היא כל כך עודדה אותי. לא נורא, נשמה שלי, פעם הבאה יצא יותר טוב. או שזה בכלל היה ניסוח אחר, אני כבר לא כל כך זוכרת. דבר הוביל לדבר, ונזכרתי שבפעם אחרת, היא היתה ממש לפני ניתוח לניקוז נוזלים שהצטברו לה על גזע המוח כתוצאה מהניתוחים הקודמים, וזה כנראה גרם לה להזיות. היא ישבה במרפסת ואמרה לי "את לא רואה שם כריש?" ואני, כולה בת 11-12, הייתי בשוק של חיי. "הנה, את לא רואה? שם" ומצביעה לעבר מכונית או אלוהים יודע לאן, ואני זורמת, שלא תרגיש רע, "איפה? איפה?" ואחרי שאני מבינה שבאמת יש בעיה אני מסבירה בעדינות שאין שם כלום, ולמה סתם להתרגש. מה שהכי שבר אותי היה לראות בעיניים שלה שהיא כל כך מתכוונת לזה ולא מבינה איך אני לא רואה את זה גם. ובערב הלכתי לאבא וסיפרתי, מחכה לישועה. והוא שותק ושותק ושותק. חוץ מזה שהיא מתה כלום לא השתנה. הוא עדיין שותק, עד שהוא צועק, ולרוב אני משתדלת להתעלם, כי אי אפשר לתקן בני אדם. הגיגים, אתן יודעות. מקווה שנקום מחר עם חיוך, לפתוח את הסופ"ש ברגל ימין. שב"ש.
יש אזורים בבית שאני ממעטת להביט בהם. התנור, למשל. לא מסוגלת להביט בו מעבר לשתי שניות. או המרפסת שלנו. היא כל כך אהבה לעמוד שם ולהתבונן ב... רק אלוהים יודע מה. זה תמיד מזכיר לי אותה. טריגרים קטנים ומטורפים כאלה שהופכים את כל העולם בשניה; ואם אני לא ביום טוב, זה אפילו נגרר למחשבות ועוד מחשבות וכשמתחילים לחשוב על זה יותר מדי, אתן יודעות מה קורה... אז היום, לגמרי בטעות הבטתי בתנור ופתאום שקעתי. נזכרתי שפעם אפיתי בבית עוגיות שלמדתי להכין בשיעור בישול, בכתה ה'. יצאו ממש יפות ושחומות, רק חבל שהיה להן טעם של קרש ומרקם של בטון. היא כל כך עודדה אותי. לא נורא, נשמה שלי, פעם הבאה יצא יותר טוב. או שזה בכלל היה ניסוח אחר, אני כבר לא כל כך זוכרת. דבר הוביל לדבר, ונזכרתי שבפעם אחרת, היא היתה ממש לפני ניתוח לניקוז נוזלים שהצטברו לה על גזע המוח כתוצאה מהניתוחים הקודמים, וזה כנראה גרם לה להזיות. היא ישבה במרפסת ואמרה לי "את לא רואה שם כריש?" ואני, כולה בת 11-12, הייתי בשוק של חיי. "הנה, את לא רואה? שם" ומצביעה לעבר מכונית או אלוהים יודע לאן, ואני זורמת, שלא תרגיש רע, "איפה? איפה?" ואחרי שאני מבינה שבאמת יש בעיה אני מסבירה בעדינות שאין שם כלום, ולמה סתם להתרגש. מה שהכי שבר אותי היה לראות בעיניים שלה שהיא כל כך מתכוונת לזה ולא מבינה איך אני לא רואה את זה גם. ובערב הלכתי לאבא וסיפרתי, מחכה לישועה. והוא שותק ושותק ושותק. חוץ מזה שהיא מתה כלום לא השתנה. הוא עדיין שותק, עד שהוא צועק, ולרוב אני משתדלת להתעלם, כי אי אפשר לתקן בני אדם. הגיגים, אתן יודעות. מקווה שנקום מחר עם חיוך, לפתוח את הסופ"ש ברגל ימין. שב"ש.
