הפרק של אתמול...
אתמול היה בהחלט פרק אינטנסיבי ומהיר עם הרבה סיפורים מעניינים. אני ראיתי בו שתי גישות שונות של בקשר ליחס וטיפול בחולים. פיטר- חולה האיידס ביקש במפורש שלא לטפל בו, הוא היה מודע למצבו ורצה למות. כאשר הגיע רגע האמת, הרגע שבו טיפול יכול להציל וחוסר טיפול יכול להרוג--- פיטר החליט לא לכבד את בקשת החולה. הוא החליט לעשות הכל כדי להציל אותו. מארק- היורה, מן הסתם, רצה לחיות ואולי גם להמשיך את מסע הנקמה שלו. גם הוא היה תלוי במצב שבין חיים למוות. טיפול היה יכול להצילו. מארק החליט לעשות מה שצריך כדי שמיסטר פוסן ימות. מקרה 1- הרסו לו את החיים, רצה למות, חי. מקרה 2- עשה לאחרים את המוות, רצה לחיות, מת. למרות מה שעשה פוסן (שכחתי את שמו הפרטי...), אני לא חושבת שיש למארק איזושהי זכות לשחק את אלוקים ולהחליט מי ימות ומי יחיה. התפקיד שלו כרופא- היא להציל את החולה. בלי סיפורי רקע ובלי מניעים. תחשבו על מחבל שנפצע ומגיע לבית חולים- הרופאים שלנו מטפלים בו! אם הם היו מתחשבים ברגשותיהם, מן הסתם הם לא היו רוצים להציל את חייו- אבל הם לא מתחשבים! הם עושים את תפקידם במקצועיות! לא הם יחליטו מי יחיה ומי ימות. גם פיטר בעצם עשה משהו שמנוגד לרצון החולה, אך בסופו של דבר זה אולי לטובתו. חוצמיזה, פיטר בחר בחיים ומארק במוות, תפקידו של רופאהוא להציל חיים. ואחרי הכל, בשביל אנשים אופטימיים, חיים היא אפשרות טובה יותר מהמוות. וזהו בעניין הזה. אני לא אוהבת את הסצינות של קרי ולגאספי, כי אז קרי היא לא הקרי שלנו, ולגאספי היא בחורה מעצבנת בפני עצמה. רומנו היה מוצלח כרגיל. אהבתי את הפרצוף שלו כשקרי אמרה לו שהיא לסבית. צריכים לתת לו יותר שורות... וזהו. יומטוב ושקט שיהיה לנו!