7 שנים
שבע שנים. מחר. ואני מקללת את כל מי שאי פעם ניסה להרגיע אותי שהזמן מרפא. הוא לא מרפא אפילו קצת. כבר יומיים מסתובבת עם דמעות בעיניים, שמסרבות לצאת, מאז שנזכרתי שאתמול לפני 7 שנים היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים, שראיתי אותו בכלל. כי הפעם הבאה שראיתי אותו אח"כ היתה בארון מכוסה בדגל, והיו כ"כ הרבה חיילים עם כומתות על הראש ונשק לידו. לא רציתי להתקרב. עכשיו הכומתה שלו אצלי, אבל אני לא הולכת איתה. אני מפחדת שהיא תיפול לי באיזה תחנה מרכזית, ואני אאבד גם אותה. יש לה כבר הרבה פז"מ, רובו פז"מ של שכול. זה עצוב, שחפצים נשארים אחרי אנשים. שנה שעברה בתאריך שהוא מת אני הייתי בטירונות. לקחו אותנו לחדר הנצחה לרבין, כי זה היה יום לפני הטקס. אני זוכרת שרציתי לבכות כל אותו יום, אבל לא יכולתי. לא שם, בצבא, בין 100 בנות שאפילו לא יודעות עליו. אני אף פעם לא מצליחה באמת לבכות עליו. המוות שלו דפק לי אפילו את המנגנון של הדמעות. עכשיו לפני 7 שנים הוא היה בלבנון והוא בכלל לא ידע. הוא לא ידע שעוד כמה דקות תהיה השקיעה האחרונה שהוא יראה בחיים שלו. אם הוא היה יודע הוא בטח היה מסתכל יותר טוב. הוא לא ידע שכמה שעות אח"כ תהיה הפעם האחרונה שנשמע את הקול שלו. אם הוא היה יודע הוא אולי לא היה מנתק כל כך מהר. הזמן לא מרפא בכלל, אין לו את מה לרפא. זאת לא מחלה, זה לא פצע, אלו חיים שנגמרו. ואת זה, גם כל הזמן שבעולם, לא יחזיר. זה העולם הדפוק הזה שבו כדור של 5.56מ"מ יכול לקחת חיים של בן אדם. את החיים של אח שלי. אז לעזאזל עם הזמן, עם הדמעות, עם הכל. 7 שנים. למה כל שנה זה רק נהיה קשה יותר? עוד 9 שעות, יעברו בדיוק 7 שנים. זה מפחיד אותי כל שנה..להחיליף את המספר, 4,5,6...ועכשיו 7. זה כבר לא טרי בכלל. מספיק זמן בשביל לשכוח....את הקול שלו, אפילו קצת איך הוא נראה. כבר אין לגיטימציה לבכות ולהתפרק ולהתמוטט באזכרה על הקבר שלו למרות שאף פעם לא באמת עשיתי את זה. לא זוכרת אזכרה אחת שבכיתי. 7 שנים. זה הרבה, לעומת חודש, חודשיים, שנה כלום, לעומת הנצח שעוד נשאר. אז זה לא מנחם בכלל, אפילו לא קצת, שכבר עברו 7 שנים.
שבע שנים. מחר. ואני מקללת את כל מי שאי פעם ניסה להרגיע אותי שהזמן מרפא. הוא לא מרפא אפילו קצת. כבר יומיים מסתובבת עם דמעות בעיניים, שמסרבות לצאת, מאז שנזכרתי שאתמול לפני 7 שנים היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים, שראיתי אותו בכלל. כי הפעם הבאה שראיתי אותו אח"כ היתה בארון מכוסה בדגל, והיו כ"כ הרבה חיילים עם כומתות על הראש ונשק לידו. לא רציתי להתקרב. עכשיו הכומתה שלו אצלי, אבל אני לא הולכת איתה. אני מפחדת שהיא תיפול לי באיזה תחנה מרכזית, ואני אאבד גם אותה. יש לה כבר הרבה פז"מ, רובו פז"מ של שכול. זה עצוב, שחפצים נשארים אחרי אנשים. שנה שעברה בתאריך שהוא מת אני הייתי בטירונות. לקחו אותנו לחדר הנצחה לרבין, כי זה היה יום לפני הטקס. אני זוכרת שרציתי לבכות כל אותו יום, אבל לא יכולתי. לא שם, בצבא, בין 100 בנות שאפילו לא יודעות עליו. אני אף פעם לא מצליחה באמת לבכות עליו. המוות שלו דפק לי אפילו את המנגנון של הדמעות. עכשיו לפני 7 שנים הוא היה בלבנון והוא בכלל לא ידע. הוא לא ידע שעוד כמה דקות תהיה השקיעה האחרונה שהוא יראה בחיים שלו. אם הוא היה יודע הוא בטח היה מסתכל יותר טוב. הוא לא ידע שכמה שעות אח"כ תהיה הפעם האחרונה שנשמע את הקול שלו. אם הוא היה יודע הוא אולי לא היה מנתק כל כך מהר. הזמן לא מרפא בכלל, אין לו את מה לרפא. זאת לא מחלה, זה לא פצע, אלו חיים שנגמרו. ואת זה, גם כל הזמן שבעולם, לא יחזיר. זה העולם הדפוק הזה שבו כדור של 5.56מ"מ יכול לקחת חיים של בן אדם. את החיים של אח שלי. אז לעזאזל עם הזמן, עם הדמעות, עם הכל. 7 שנים. למה כל שנה זה רק נהיה קשה יותר? עוד 9 שעות, יעברו בדיוק 7 שנים. זה מפחיד אותי כל שנה..להחיליף את המספר, 4,5,6...ועכשיו 7. זה כבר לא טרי בכלל. מספיק זמן בשביל לשכוח....את הקול שלו, אפילו קצת איך הוא נראה. כבר אין לגיטימציה לבכות ולהתפרק ולהתמוטט באזכרה על הקבר שלו למרות שאף פעם לא באמת עשיתי את זה. לא זוכרת אזכרה אחת שבכיתי. 7 שנים. זה הרבה, לעומת חודש, חודשיים, שנה כלום, לעומת הנצח שעוד נשאר. אז זה לא מנחם בכלל, אפילו לא קצת, שכבר עברו 7 שנים.
