***
למרות שזה ארוך, הייתי רוצה שתקראו. זה משו שבפנים המון זמן. -לא יודעת למה לא נתתי לזה שם, אולי כי אין שם הולם מספיק למה שאני רוצה להגיד פה, אולי כי זה לא משו ממוקד, זה משו שהוא הכל שבי, הוא כל מה שאני, כל הרגשות שלי, כל החיים שלי, כולי, לא משו אחד, לא מאמר מוסגר. זה כל מה שמתרוצץ בפנים, כל האמת שלי עם קצוות קצת מעוגלים. אז אין לזה שם, סליחה.. כתבתי פה סיפור ליום האהבה, לא יודעת אם קראתם, עכשיו יש לו המשך. טוב, לא ביודק המשך, אולי סגירה כלשהי לבינתיים ביני לבין עצמי לבין הרגשות לבין הכאב לבין האמת. אולי... ________ תמיד שלטה ברגשות שלה, כל כך שלטה בהם שזה כבר נמאס לה לפעמים. לפעמים גם היא רוצה להיות כמו כולם ולעשות טעויות, להתאהב באנשים הלא נכונים, לא לשלוט בהם פשוט. אבל הם כאילו נשלטים ע"י רגש של שליטה. ככה היא רואה את זה. היא דיברה פעם עם חבר טוב שלה (לשעבר..) על זה, שהיא לא יכולה להתאהב כי היא שולטת ברגשות והרי אהבה נוצרת ומגשימה את עצמה בעולם נטול שליטים ומלכים... אז הוא אמר לה דבר שעד היום היא לא מבינה, הוא פשוט לא נשמע לה הגיוני. הוא אמר לה שאם היא יכולה לשלוט ברגשות שלה אז לזמן מוגבל שתחליט שהיא נסחפת איתם, ולא תחשוב דווקא, לא תשלוט בכוונה. כן, עד היום היא לא מבינה את זה. אם היא תשלוט ברגש על מנת לא לשלוט בו אז היא כאילו עובדת עליו בעיניים, על הרגש, על עצמה. היא מרמה את עצמה. וחוץ מזה, מה זה שווה אם היא תסחף לכמה ימים, שבועות, חודשים? הרי עצם הידיעה שהיא יכולה להפסיק את זה מתי שהיא רוצה, להתחיל לשלוט - עצם הידיעה הזו הופכת את הכל ללא שווה בעינייה. אז היא וויתרה, החליטה להשאיר את הרגש בשליטה. והיא אף פעם לא אהבה והיה חסר לה, לא באמת, לא מספיק בשביל להודות בזה.. ואז.. אף פעם לא התייחסו אליה ככה. שאלו אותה אם מותר לחבק אותה, העריכו אותה הכי בעולם, שמרו עליה מכל משמר - אפילו מהידידים שלה, לא מצאו את המילים הנכונות, כי כל כך קשה. אף פעם אף אחד לא התאמץ ככה בשבילה אבל גם קצת בשבילו. וזה קסם לה. אבל היא מכירה את עצמה, את השליטה ולא רצתה לפגוע דווקא בו, בנקודת האור בחיים שלה, בזה שאוהב אותה כי היא היא ולא אף אחת אחרת, אז היא הזהירה אותו מעצמה. שהיא לא בריאה לאף אחד ולא כדאי לו. והוא, אולי פחד, אולי הבין את הדברים לא נכון, לקח צעד אחרונה (סקובידו), אבל עדיין היה שם. שמונה חודשים ארוכים עברו עד השיחה הזו. ´אני לא אשקר לך, אתה חשוב לי מאוד´, ´הפריע לי כל הזמן הזה, החלל שנוצר בינינו´, והם שוב דיברו אבל לא כמו פעם. זה אף פעם לא יהיה כמו פעם. כי היא הרסה את זה. והיא הרסה עכשיו את עצמה מעצם הידיעה על הדפקטיות שבה. איך היא דפקה את הדבר הטוב היחיד שהיה לה בחיים??? ועוד הגיעה לאימונים שלו יד ביד עם אח של המאמן שלו!!? לרגע, היה נדמה שאכפת לו, אבל אולי היא טועה, היא הרבה פעמים טועה. ועכשיו זה כל כך אוכל אותה מבפנים איך שהיא גרמה לדברים להיות, איך היא יכלה להיות מאושרת במקום ההיא, החברה החדשה שלו, איך העיניים שלה יכלו לנצוץ עכשיו מאושר רק מעצם החשיבה עליו. והיא שנאה אותו וקצת-הרבה את עצמה. (טוב, שנאה לא קיימת אצלה. זה רגש חזק מידי. חזק יותר מאהבה, והיא הרי לא יודעת לאהוב אז לשנוא???) מהרבה אנשים היא למדה המון דברים. היא כולה בנויה משיעורים שאנשים העבירו לה, כמו כולנו. מוזר, אבל היא לא זוכרת מי לימד אותה להבין, להשלים, לקבל דברים. לא זוכרת. אבל היא השלימה עם האהבה העכשווית שלו ועם האיכפתיות שלו כלפיה והיא קיבלה את מה שהוא נתן לה באהבה. הכל ניתן לנו באהבה. ואם הכעס רק ישאר לה, אז לאן היא ממשיכה מכאן? אז כן, היא למדה לקבל ולאהוב את מה שהוא יכל ורצה לתת לה לעת עתה. פינה קטנה אצלו בלב, פינה לצד האחרת.. והוא ידע לקרוא אותה כמו ספר פתוח. לא רק אותה, את כולם. הוא יכל להרגיש ממבט. זה קצת מפחיד, מישהו ככה נכנס לך לנשמה בלי רשות, בלי אזהרה, בלי הודעה מוקדמת. והיא הרי אף פעם לא איפשרה חדירה כזו לאנשים. לא שהם יבינו מה הולך לה שם בפנים, היא אפילו לא מבינה, אבל עדיין... ובטיול ההוא, הוא לימד אותה להביט לאנשים בעיניים. וכשהיא חושב על זה, הוא הדבר הכי קרוב לאהבה היה לה והיא וויתרה עליו. אבל כבר לא רע לה כי היא אוהבת אותו כי הוא אמיתי, ואוהב. והיא כבר לא כועסת על עצמה, אלא לומדת לקבל את הטעויות שלה כלקחים. והיא שלמה. לא איתו, אבל עם עצמה. ------------ אתמול, 2:00, הוא שלח לה הודעה לפלאפון - ´שלום, מה איתך? חזרתי´. לא, לא הודעה עיניינית למדי, אפילו לא מספיק כדי לרגש אדם רגיל ולו במעט, אבל אותה היא ריגשה, היא הייתה מעין מקור חיים קטן בשיגרת היומיום שלה. היא חייכה כל כך הרבה, לעצמה ככה, אולי גם לו, אולי כדי לשכוח מהכל, לזכור ימים אחדים שהוא רצה להיות שלה והיא דחתה אותו. והיא שלחה בחזרה והם התכתבו כמה דקות עד שהוא הלך לישון והבטיח שיתקשר מחר. תמיד גורם לה אושר. לשמוע את השם שלו, לראות את המבט שלו, לראות אותו מחייך כשהוא שומע את השיר שלהם. (שלהם אבל בנפרד, אולי של האחרת עכשיו..) אושר עילאי שכזה. וזו לא אהבה שכואבת, זו אהבה אלוהית כזו שאף פעם לא תכאב כי הוא תמיד היה, תמיד יהיה בתוכה. ואף אחד לא מבין אותה, וכולם מנסים לעודד. אבל לא כואב לה והיא אפילו לא שונאת את האחרת, מקנאה בה קצת לפעמים. מאחלת להם המון ביחד, המון מהכל. ואוהבת אותו כל כך, כל הזמן.. ________ הרבה זמן חשבתי אם זה הדבר הנכון לעשות, אולי בכלל אסור לי, לא עכשיו... מישהי שאני מעריכה, לעיתים יותר, לעיתים פחות, שיכנעה אותי שאולי כן. שאתה צריך לדעת, שאני צריכה להוציא החוצה. אתה יודע מה אני מרגישה? אתה יודע מה קורה לי כשאני איתך? אתה יודע כמה דברים עברו בי אותו לילה, על מה חשבתי כשהבטת בי במבט הזה שרק אתה יודע לתת, במבט החם הזה שלא רוצה ולא זקוק סביבו מילים מיותרות או הסברים, אתה יודע מה התחולל בי כשהבטתי לך לעיניים? לא, לא טבעתי בים השיבולים שמסביב. טבעתי בתוכך, ביקום עצום שאין לי פתח יציאה ממנו, בהכי עמוק שבי, בכל מה שאני מסתירה המון זמן. לא, לא מסתירה מעצמי, מסתירה ממך, מהאמת שסובבת אותי, אותך. לא כי אני מפחדת מהאמת הזו, אלא בגלל שיש אמיתות שצריכות להישאר בפנים, עמוק, כי טוב לא יצמח מהן, כי האמת שלה מצויה עם מישי אחרת. בגלל זה.. וטבעתי כל כך עמוק שם ולא, לא רציתי שאף אחד ימשה אותי משם, רציתי להמשיך עד למעמקים שלך, שלי, של האמת הזו. אבל הזמן, האמת והמציאות הן המציל הפרטי שלי. מציל קבוע משו. מציל כזה במשרה מלא הלשא נותן לי אפילו לרגע אחד לעזוב ככה לכמעט את העולם. תמיד משאיר אותי פה. תמיד בזמן הלא נכון. טוב, לא תמיד, מגיע לו קצת קרדיט. לפעמים הוא מופיע ברגעים הכי נכונים שיש. אבל יש לו הרגל להופיע המון ברגעים הכי לא נכונים. אז אתה יודע מה אני מרגישה? אתה הדבר שהכי ממלא אותי והמחסור הכי גדול שבי.. קראתי פעם שמישו אמר שאהבה היא לחשוב כל הזמן על מישו אחד, לכמוע לו, לרצות אותו כל דקה. אני לא חושבת עלייך כל היום, אבל אני אוהבת אותך. מצחיק. דווקא אני, שאהבה לא הייתה אצלי אף פעם, לא מצאה מקום. דווקא אני מוצאת שלמה, לא בדיוק השלמה, קבלה, עם אהבה לא ממושמשת, עם מחסור עצום בפנים. כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי קטע של אביב גפן- "את כמו מציל מנוסה, מצילה אותי מים רגשות משוגע. עכשיו את נמצאת עם מישו אחר, גם לזה קוראים אהבה". זה לא גמור בכלל, אבל בינתיים... אולי יום אחד אני אסיים את זה, אבל זה מה יש בינתיים. לגיא, מישהו שהכרתי מזמן. הוא הדבר היחיד שאהבתי בחיים שלי, האדם היחיד שנמצא בתודעה לי כבר כל כך הרבה זמן. מהחיים המאוד אמיתיים שלי. פעם דיברתי על החמצות. שלי, של אחרים. אני לא אתן לו את זה, למרות הכל. החמצה שלי אבל גם כבוד שלי למערכת יחסים קיימת, גם היא על חשבון הכאבים שלי.
למרות שזה ארוך, הייתי רוצה שתקראו. זה משו שבפנים המון זמן. -לא יודעת למה לא נתתי לזה שם, אולי כי אין שם הולם מספיק למה שאני רוצה להגיד פה, אולי כי זה לא משו ממוקד, זה משו שהוא הכל שבי, הוא כל מה שאני, כל הרגשות שלי, כל החיים שלי, כולי, לא משו אחד, לא מאמר מוסגר. זה כל מה שמתרוצץ בפנים, כל האמת שלי עם קצוות קצת מעוגלים. אז אין לזה שם, סליחה.. כתבתי פה סיפור ליום האהבה, לא יודעת אם קראתם, עכשיו יש לו המשך. טוב, לא ביודק המשך, אולי סגירה כלשהי לבינתיים ביני לבין עצמי לבין הרגשות לבין הכאב לבין האמת. אולי... ________ תמיד שלטה ברגשות שלה, כל כך שלטה בהם שזה כבר נמאס לה לפעמים. לפעמים גם היא רוצה להיות כמו כולם ולעשות טעויות, להתאהב באנשים הלא נכונים, לא לשלוט בהם פשוט. אבל הם כאילו נשלטים ע"י רגש של שליטה. ככה היא רואה את זה. היא דיברה פעם עם חבר טוב שלה (לשעבר..) על זה, שהיא לא יכולה להתאהב כי היא שולטת ברגשות והרי אהבה נוצרת ומגשימה את עצמה בעולם נטול שליטים ומלכים... אז הוא אמר לה דבר שעד היום היא לא מבינה, הוא פשוט לא נשמע לה הגיוני. הוא אמר לה שאם היא יכולה לשלוט ברגשות שלה אז לזמן מוגבל שתחליט שהיא נסחפת איתם, ולא תחשוב דווקא, לא תשלוט בכוונה. כן, עד היום היא לא מבינה את זה. אם היא תשלוט ברגש על מנת לא לשלוט בו אז היא כאילו עובדת עליו בעיניים, על הרגש, על עצמה. היא מרמה את עצמה. וחוץ מזה, מה זה שווה אם היא תסחף לכמה ימים, שבועות, חודשים? הרי עצם הידיעה שהיא יכולה להפסיק את זה מתי שהיא רוצה, להתחיל לשלוט - עצם הידיעה הזו הופכת את הכל ללא שווה בעינייה. אז היא וויתרה, החליטה להשאיר את הרגש בשליטה. והיא אף פעם לא אהבה והיה חסר לה, לא באמת, לא מספיק בשביל להודות בזה.. ואז.. אף פעם לא התייחסו אליה ככה. שאלו אותה אם מותר לחבק אותה, העריכו אותה הכי בעולם, שמרו עליה מכל משמר - אפילו מהידידים שלה, לא מצאו את המילים הנכונות, כי כל כך קשה. אף פעם אף אחד לא התאמץ ככה בשבילה אבל גם קצת בשבילו. וזה קסם לה. אבל היא מכירה את עצמה, את השליטה ולא רצתה לפגוע דווקא בו, בנקודת האור בחיים שלה, בזה שאוהב אותה כי היא היא ולא אף אחת אחרת, אז היא הזהירה אותו מעצמה. שהיא לא בריאה לאף אחד ולא כדאי לו. והוא, אולי פחד, אולי הבין את הדברים לא נכון, לקח צעד אחרונה (סקובידו), אבל עדיין היה שם. שמונה חודשים ארוכים עברו עד השיחה הזו. ´אני לא אשקר לך, אתה חשוב לי מאוד´, ´הפריע לי כל הזמן הזה, החלל שנוצר בינינו´, והם שוב דיברו אבל לא כמו פעם. זה אף פעם לא יהיה כמו פעם. כי היא הרסה את זה. והיא הרסה עכשיו את עצמה מעצם הידיעה על הדפקטיות שבה. איך היא דפקה את הדבר הטוב היחיד שהיה לה בחיים??? ועוד הגיעה לאימונים שלו יד ביד עם אח של המאמן שלו!!? לרגע, היה נדמה שאכפת לו, אבל אולי היא טועה, היא הרבה פעמים טועה. ועכשיו זה כל כך אוכל אותה מבפנים איך שהיא גרמה לדברים להיות, איך היא יכלה להיות מאושרת במקום ההיא, החברה החדשה שלו, איך העיניים שלה יכלו לנצוץ עכשיו מאושר רק מעצם החשיבה עליו. והיא שנאה אותו וקצת-הרבה את עצמה. (טוב, שנאה לא קיימת אצלה. זה רגש חזק מידי. חזק יותר מאהבה, והיא הרי לא יודעת לאהוב אז לשנוא???) מהרבה אנשים היא למדה המון דברים. היא כולה בנויה משיעורים שאנשים העבירו לה, כמו כולנו. מוזר, אבל היא לא זוכרת מי לימד אותה להבין, להשלים, לקבל דברים. לא זוכרת. אבל היא השלימה עם האהבה העכשווית שלו ועם האיכפתיות שלו כלפיה והיא קיבלה את מה שהוא נתן לה באהבה. הכל ניתן לנו באהבה. ואם הכעס רק ישאר לה, אז לאן היא ממשיכה מכאן? אז כן, היא למדה לקבל ולאהוב את מה שהוא יכל ורצה לתת לה לעת עתה. פינה קטנה אצלו בלב, פינה לצד האחרת.. והוא ידע לקרוא אותה כמו ספר פתוח. לא רק אותה, את כולם. הוא יכל להרגיש ממבט. זה קצת מפחיד, מישהו ככה נכנס לך לנשמה בלי רשות, בלי אזהרה, בלי הודעה מוקדמת. והיא הרי אף פעם לא איפשרה חדירה כזו לאנשים. לא שהם יבינו מה הולך לה שם בפנים, היא אפילו לא מבינה, אבל עדיין... ובטיול ההוא, הוא לימד אותה להביט לאנשים בעיניים. וכשהיא חושב על זה, הוא הדבר הכי קרוב לאהבה היה לה והיא וויתרה עליו. אבל כבר לא רע לה כי היא אוהבת אותו כי הוא אמיתי, ואוהב. והיא כבר לא כועסת על עצמה, אלא לומדת לקבל את הטעויות שלה כלקחים. והיא שלמה. לא איתו, אבל עם עצמה. ------------ אתמול, 2:00, הוא שלח לה הודעה לפלאפון - ´שלום, מה איתך? חזרתי´. לא, לא הודעה עיניינית למדי, אפילו לא מספיק כדי לרגש אדם רגיל ולו במעט, אבל אותה היא ריגשה, היא הייתה מעין מקור חיים קטן בשיגרת היומיום שלה. היא חייכה כל כך הרבה, לעצמה ככה, אולי גם לו, אולי כדי לשכוח מהכל, לזכור ימים אחדים שהוא רצה להיות שלה והיא דחתה אותו. והיא שלחה בחזרה והם התכתבו כמה דקות עד שהוא הלך לישון והבטיח שיתקשר מחר. תמיד גורם לה אושר. לשמוע את השם שלו, לראות את המבט שלו, לראות אותו מחייך כשהוא שומע את השיר שלהם. (שלהם אבל בנפרד, אולי של האחרת עכשיו..) אושר עילאי שכזה. וזו לא אהבה שכואבת, זו אהבה אלוהית כזו שאף פעם לא תכאב כי הוא תמיד היה, תמיד יהיה בתוכה. ואף אחד לא מבין אותה, וכולם מנסים לעודד. אבל לא כואב לה והיא אפילו לא שונאת את האחרת, מקנאה בה קצת לפעמים. מאחלת להם המון ביחד, המון מהכל. ואוהבת אותו כל כך, כל הזמן.. ________ הרבה זמן חשבתי אם זה הדבר הנכון לעשות, אולי בכלל אסור לי, לא עכשיו... מישהי שאני מעריכה, לעיתים יותר, לעיתים פחות, שיכנעה אותי שאולי כן. שאתה צריך לדעת, שאני צריכה להוציא החוצה. אתה יודע מה אני מרגישה? אתה יודע מה קורה לי כשאני איתך? אתה יודע כמה דברים עברו בי אותו לילה, על מה חשבתי כשהבטת בי במבט הזה שרק אתה יודע לתת, במבט החם הזה שלא רוצה ולא זקוק סביבו מילים מיותרות או הסברים, אתה יודע מה התחולל בי כשהבטתי לך לעיניים? לא, לא טבעתי בים השיבולים שמסביב. טבעתי בתוכך, ביקום עצום שאין לי פתח יציאה ממנו, בהכי עמוק שבי, בכל מה שאני מסתירה המון זמן. לא, לא מסתירה מעצמי, מסתירה ממך, מהאמת שסובבת אותי, אותך. לא כי אני מפחדת מהאמת הזו, אלא בגלל שיש אמיתות שצריכות להישאר בפנים, עמוק, כי טוב לא יצמח מהן, כי האמת שלה מצויה עם מישי אחרת. בגלל זה.. וטבעתי כל כך עמוק שם ולא, לא רציתי שאף אחד ימשה אותי משם, רציתי להמשיך עד למעמקים שלך, שלי, של האמת הזו. אבל הזמן, האמת והמציאות הן המציל הפרטי שלי. מציל קבוע משו. מציל כזה במשרה מלא הלשא נותן לי אפילו לרגע אחד לעזוב ככה לכמעט את העולם. תמיד משאיר אותי פה. תמיד בזמן הלא נכון. טוב, לא תמיד, מגיע לו קצת קרדיט. לפעמים הוא מופיע ברגעים הכי נכונים שיש. אבל יש לו הרגל להופיע המון ברגעים הכי לא נכונים. אז אתה יודע מה אני מרגישה? אתה הדבר שהכי ממלא אותי והמחסור הכי גדול שבי.. קראתי פעם שמישו אמר שאהבה היא לחשוב כל הזמן על מישו אחד, לכמוע לו, לרצות אותו כל דקה. אני לא חושבת עלייך כל היום, אבל אני אוהבת אותך. מצחיק. דווקא אני, שאהבה לא הייתה אצלי אף פעם, לא מצאה מקום. דווקא אני מוצאת שלמה, לא בדיוק השלמה, קבלה, עם אהבה לא ממושמשת, עם מחסור עצום בפנים. כשאני חושבת על זה, זה מזכיר לי קטע של אביב גפן- "את כמו מציל מנוסה, מצילה אותי מים רגשות משוגע. עכשיו את נמצאת עם מישו אחר, גם לזה קוראים אהבה". זה לא גמור בכלל, אבל בינתיים... אולי יום אחד אני אסיים את זה, אבל זה מה יש בינתיים. לגיא, מישהו שהכרתי מזמן. הוא הדבר היחיד שאהבתי בחיים שלי, האדם היחיד שנמצא בתודעה לי כבר כל כך הרבה זמן. מהחיים המאוד אמיתיים שלי. פעם דיברתי על החמצות. שלי, של אחרים. אני לא אתן לו את זה, למרות הכל. החמצה שלי אבל גם כבוד שלי למערכת יחסים קיימת, גם היא על חשבון הכאבים שלי.