500 מטר של גאווה
היום התחיל בקימה מוקדמת, 9 לפנות בוקר למעוניין לדעת, התארגנות מהירה ויאללה אנחנו בדרך החוצה, לפנינו עומד רק מחסום ה-אמא. לאן את הולכת? למספרה לעשות משהו עם השיער הזוועתי שלי. ומה אחר כך, מה התוכניות שלך להיום? אח"כ אני נוסעת לירושלים למצעד הגאווה. מה? למה? יש לך נטיות שאני צריכה לדעת עליהם? לא (כאילו, לא, את לא צריכה לדעת) אל תלכי!! >חיבוק מדואג< לקחת איתך את הפלאפון? הוא מוטען? כן אמא, אל תדאגי לא ידקרו אותי. ויאללה אני בחוץ. הגענו לספרה, עדינו גוונים בשיער המזוויע שלי שעכשיו ברוך ה' כבר פחות מזוויע איך יישאר כזה עד שיערך ויהיה שופע כבעבר. למי שלא מכיר אותי (וזה בעצם כולם כאן) אני אספר שאני לא דברנית גדולה, אני יושבת לי עם המגזין הנשי שלי בצד ולא מפתחת סמול טוק עם אנשים, לפתע פתאום, שאלה מישהי שאלה האם המצעד מתקיים?, עניתי שאני מאוד מקווה שכן כי אני נוסעת. מפה לשם התפתח דיון שלם כשאני נמצאת בדעת מיעוט, כלומר בעד המצעד ואני נאלצת להסביר למה דווקא בירושלים. אבל אני לא מבין, מה יש להם לצעוד? על מה גאווה הזאת? לפני 60 שנה היו צעדות כאלו של נשים, היום תגיד להם משהו? אבל מה זה משנה לי מה הם עושים במיטה? שכל אחד יעשה מה שטוב לו, למה הבן שלי צריך להיחשף לזה? כי זה חלק מהמגוון האנושי שלנו, זה למה. אח"כ החופף שאגב שתק במשך כל הדיון עשה לי מסאג' בקרקפת כי מגיע לי אחרי מה שהם העבירו אותי (הצעתי לו נישואים הוא סירב). מה לשם יצאתי לי אפילו יותר כוסית מכרגיל לעבר העיר ירושלים. בדרך טרחתי להתקשר לבייבי הלא הוא מנהל הפורום, סינן.. (זבל..) לאחר זמן מה התקשרתי שוב, והנל טרח לענות ברוב טובו רק כדי להודיע לי שהוא לא מגיע לצעד, אני לעומת זאת הודעתי לו שהוא משתמט. הגענו לעיר הבירה, יצאתי מהתחנה המרכזית, מבט לימין, מבט לשמאל הבנתי הרחוב חסום. טוב התחלתי ללכת לאורך הרחובות החסומים לעבר התקהלות מסוימת של אנשים, מבט מקרוב העלה שהם לובשים שחורים ומתנענעים בצורה אחידה לקול מלמול הבוקע מתוך מיקרופון. התחלתי לחשוד שאני לא בידיו בהפגנה הנכונה, המשכתי ללכת בדרך ראיתי שוטרים על סוסים ולמדתי לקח חשוב לא יוצאים מהבית בלי מצלמה. כך או כך הבנתי שאני הולכת והולכת והולכת, אבל לא מגיע לשום מקום. טוב, מכוון שהוא הבריז לי מצאתי לנכון לעדכן אותו טלפונית, לפחות שיסבול אותי בטלפון אם לא פנים מול פנים הרמתי טלפון לבייבי נראה לי שאני באיבוד, אין לי מושג איפה אני. טוב תשאלי מישהו. לא רוצה אני מפחדת, ידקרו אותי. רגע!! אני רואה פה מישהו שנראה הומו, אני אלך אחריו... אגב, זה השתלם באמת הלכתי אחריו והגעתי למצעד בלונים צבעוניים ודגלים מתנפנפים? נראה לי שהפעם הגעתי למקום הנכון. למזלי הגעתי בידיו כשהתחילה הצעדה,, נכנסתי לתוך המתחם והתחלתי לצעוד יחד עם כולם. מסביב אני קולטת המוני שוטרים, על המדרכות על הגגות אפילו בתוך דירות של אנשים, מסוקים באוויר ואפילו איזשהו סוג של בלון פורח. כמה כסף היו צריכים להוציא בשביל קומץ של שונאי חינם. צעידה לא ארוכה במיוחד והגענו לסופו של המצעד, 500 מטר סה"כ. פחות משעה. נועה סתת עלתה לדבר ואמרה תודה לכל השוטרים ולכל הצועדים שבאו. אח"כ גם שמעתי אותה מדברת ברדיו. שאלו האם היא מרגישה ניצחון? היא ענתה שהיא מרגישה הישג, לא נלחמנו באף אחד ולכן אין על מי להרגיש ניצחון. לסיכום. בשנה הבאה בירושלים הבנויה!
היום התחיל בקימה מוקדמת, 9 לפנות בוקר למעוניין לדעת, התארגנות מהירה ויאללה אנחנו בדרך החוצה, לפנינו עומד רק מחסום ה-אמא. לאן את הולכת? למספרה לעשות משהו עם השיער הזוועתי שלי. ומה אחר כך, מה התוכניות שלך להיום? אח"כ אני נוסעת לירושלים למצעד הגאווה. מה? למה? יש לך נטיות שאני צריכה לדעת עליהם? לא (כאילו, לא, את לא צריכה לדעת) אל תלכי!! >חיבוק מדואג< לקחת איתך את הפלאפון? הוא מוטען? כן אמא, אל תדאגי לא ידקרו אותי. ויאללה אני בחוץ. הגענו לספרה, עדינו גוונים בשיער המזוויע שלי שעכשיו ברוך ה' כבר פחות מזוויע איך יישאר כזה עד שיערך ויהיה שופע כבעבר. למי שלא מכיר אותי (וזה בעצם כולם כאן) אני אספר שאני לא דברנית גדולה, אני יושבת לי עם המגזין הנשי שלי בצד ולא מפתחת סמול טוק עם אנשים, לפתע פתאום, שאלה מישהי שאלה האם המצעד מתקיים?, עניתי שאני מאוד מקווה שכן כי אני נוסעת. מפה לשם התפתח דיון שלם כשאני נמצאת בדעת מיעוט, כלומר בעד המצעד ואני נאלצת להסביר למה דווקא בירושלים. אבל אני לא מבין, מה יש להם לצעוד? על מה גאווה הזאת? לפני 60 שנה היו צעדות כאלו של נשים, היום תגיד להם משהו? אבל מה זה משנה לי מה הם עושים במיטה? שכל אחד יעשה מה שטוב לו, למה הבן שלי צריך להיחשף לזה? כי זה חלק מהמגוון האנושי שלנו, זה למה. אח"כ החופף שאגב שתק במשך כל הדיון עשה לי מסאג' בקרקפת כי מגיע לי אחרי מה שהם העבירו אותי (הצעתי לו נישואים הוא סירב). מה לשם יצאתי לי אפילו יותר כוסית מכרגיל לעבר העיר ירושלים. בדרך טרחתי להתקשר לבייבי הלא הוא מנהל הפורום, סינן.. (זבל..) לאחר זמן מה התקשרתי שוב, והנל טרח לענות ברוב טובו רק כדי להודיע לי שהוא לא מגיע לצעד, אני לעומת זאת הודעתי לו שהוא משתמט. הגענו לעיר הבירה, יצאתי מהתחנה המרכזית, מבט לימין, מבט לשמאל הבנתי הרחוב חסום. טוב התחלתי ללכת לאורך הרחובות החסומים לעבר התקהלות מסוימת של אנשים, מבט מקרוב העלה שהם לובשים שחורים ומתנענעים בצורה אחידה לקול מלמול הבוקע מתוך מיקרופון. התחלתי לחשוד שאני לא בידיו בהפגנה הנכונה, המשכתי ללכת בדרך ראיתי שוטרים על סוסים ולמדתי לקח חשוב לא יוצאים מהבית בלי מצלמה. כך או כך הבנתי שאני הולכת והולכת והולכת, אבל לא מגיע לשום מקום. טוב, מכוון שהוא הבריז לי מצאתי לנכון לעדכן אותו טלפונית, לפחות שיסבול אותי בטלפון אם לא פנים מול פנים הרמתי טלפון לבייבי נראה לי שאני באיבוד, אין לי מושג איפה אני. טוב תשאלי מישהו. לא רוצה אני מפחדת, ידקרו אותי. רגע!! אני רואה פה מישהו שנראה הומו, אני אלך אחריו... אגב, זה השתלם באמת הלכתי אחריו והגעתי למצעד בלונים צבעוניים ודגלים מתנפנפים? נראה לי שהפעם הגעתי למקום הנכון. למזלי הגעתי בידיו כשהתחילה הצעדה,, נכנסתי לתוך המתחם והתחלתי לצעוד יחד עם כולם. מסביב אני קולטת המוני שוטרים, על המדרכות על הגגות אפילו בתוך דירות של אנשים, מסוקים באוויר ואפילו איזשהו סוג של בלון פורח. כמה כסף היו צריכים להוציא בשביל קומץ של שונאי חינם. צעידה לא ארוכה במיוחד והגענו לסופו של המצעד, 500 מטר סה"כ. פחות משעה. נועה סתת עלתה לדבר ואמרה תודה לכל השוטרים ולכל הצועדים שבאו. אח"כ גם שמעתי אותה מדברת ברדיו. שאלו האם היא מרגישה ניצחון? היא ענתה שהיא מרגישה הישג, לא נלחמנו באף אחד ולכן אין על מי להרגיש ניצחון. לסיכום. בשנה הבאה בירושלים הבנויה!
