משהו בקשר לרשימה של קטורזה
ובעצם בקשר לכל הרישימות הללו. עיתוני השבת החליטו משום לחגוג "50 שנה להולדת הרוק הרוק אנד רול" כאילו שסגנון מוסיקאלי זה משהו שמתחיל בתאריך מסויים ולא התפתחות אומנותית איטיח שאפשר אולי למפות אותה ולתת מידיי פעם סימנים ואפילו לערוך בה תיקוף פריודיזציה, אבל בטח לא להגיד בתאריך X נולד הרוק אנד רול (איכשהו בחיים לא יעשו את זה לאף ז'אנר אומנותי אחר). רוק אנד רול זה אומנות, כנראה שמשום מה צריך להגיד את זה, כי מקריאת אותם עיתנים, בעיקר הכתבה של קטורזה אבל לא רק, אפשר להבין שרוק אנד רול זה מין קרקס נודד של אורגיות סמים וכרישים קטנים (תסלחו אבל הסיפור על בונהם והמעריצה נגע לליבי...). מה שמשותף לכל הכתבות הללו, הוא ראשית מעיכת כל התרבות הפופלרית לג'אנר אחד, כי כנראה בעיני עורכי הארץ וידיעות אין באמת הבדל בין מייקל ג'קסון לסיד בארט (או בין בוב מארלי לבין הקינקס) כולם נכנסים הייטב לקטגוריית ה"מוסיקה שאבא שלי לא היה שומע גם באיומי נשק" ולכן כנראה הכל רוק אנד רול. כאשר עיתונאי רוק כמו קטורזה, שמקריאת כתבותיו באמת אוהב מוסיקה, במוסף הכי חשוב של העיתון הכי נמכר ולראות שמה שמייצג את הרוק בעיניו אחרי חמישים זה הפסל הענק של עצמו שבנה מייקל ג'קסון, או החתונה של ביל ווימן עם ילדה בת 15 או מערכות היחסים המורכבות של ג'רי לי לואיס עם בנות הדודות שלו, זה פשוט עצוב, שכן זה מנציח את התפישה השולטת בארץ יותר מידיי שנים לפיה רוק אנד רול זו תופעה איזוטרית חסרת חשיבות של הדוניסטים חסרי תוכן אמיתי (אגב לפעמים זה נכון אבל זה לא שייך) וכל עוד זה המצב, המיינסטרים הישראלי מעולם לא יהיה מוכן לקבל רוק אנד רול אמיתי ובועט. המאמרים בהארץ הם כאילו יותר אינטילגנטיים, הם מתיחסים קודם כל למוסיקה ולחווית האזנה, אבל, תראו לי פעם אחת שבהארץ או באיזה שהוא עיתון אחר בוחרים את "50 היצירות הקאמריות הגדולות בכל הזמנים", לא רק שלא יעשו זאת הם ודאי שלא היו מכניסים לשם אופרה למשל (כשם שהכניסו רגאיי, ג'אז ובלוז ל50 הגדולים של הרוק). המצב הזה הוא תוצאה גם של זילזול וגם של בורות, מצד עורכי העיתונים יש בלי ספק זילזול, אולי אני טועה אבל נדמה לי שהיחס במדיה למוסיקה פופלרית בכלל ולרוק אנד רול בפרט או כאל סוג של שטויות של ילדים לא משהו מכובד שאנשים מכובדים מאזינים לו בהיכל התרבות, כל עוד זה ככה, למי בכלל אכפת על מה כותבים. ובאשר לכותבים עצמם, הביאה לפני כמה שבועות הליידי ציטוט של שי נובלמן שבביקורת על דילן העיד שהוא פשוט לא הכיר את החומרים של דילן משנות השישים, נדמה לי שזה מין מאפיין של כתיבת הרוק בארץ. בארץ, כותב מוסיקה שכותב על רוק הוא בדרך כלל חובב מוסיקה שכותב יפה, בעוד מבקר המוסיקה הקלאסית או הקולנוע או התאטרון הם ע"פ רוב אנשי אקדמיה, כאלה עם השכלה נרחבת בתחום אותו הם מכסים עיתונאי רוק, הם..איך נגיד...לא!, יש להם בד"כ ידע נרחב בג'אנר שהם אוהבים ואותו הם מכסים באהבה ובאופן וכל השאר כלום, כך כמו ששם לב גרימבל, ברשימה של הארץ אין כמעט יצוג לחוף המערבי של אמריקה, כאילו לפראנק זאפה או לגריטפול דד לא הייתה כל השפעה על הרוק, כך אגב, אין גם שום יצוג לרוק המתקדם, חוץ מהנרי קאו שנכנסו לשם איכשהו, או אפילו יצוג ולו הקל שבקלים לרוק האמריקאי השורשי, זה פשוט לא עלה על דעתם. רשימות של "הכי טוב", זה דבר נחמד, הם יכולים לעורר דיון, הרשימה של האובזרבר למשל שהביא הולדן בתחילת השבוע היא כזאת, גם אם אני לא מסכים עם חלק מהתוצאות (וזה טיבען של רשימות), יש שם טיעונים שאפשר להתווכח איתם ואיזשהו הגיון פנימי, הרשימה של הארץ עם כל הכבוד, איננה אלה אוסף של הבלים שנועד בעיקר לא לגרור תגובות עצבניות של "מה עם..." כי היא מכסה את כל מה שפופלרי בארץ ומתחנפת לכל הטעמים ובעיקר, היא רדודה מאוד בהסברים שלה.
חמישים ה"גדולים" (כן בטח)
50 שנות רוק "מה שההורים אף פעם לא יבינו"
