...
חתיכת עצלן מזויין, שב וכתוב וכבר. כל מה שאתה צריך זה לכתוב מאמר. לא, מאמר זה מילה גדולה מדי. זה מושג. פשוט תכתוב מילים בעלות קשר לוגי אחת עם השנייה, זה הכול. אבל מה? מה אני כותב? או.קיי: More. מה יש להגיד? אי בהחלט אוהב את האלבום הזה... אבל מה יש לי להגיד עליו? אולי אני אעשה כמו במאמר האחרון שלי: "חלון לץ טייץ"... פשוט. אני לוקח סיפור קלאסי שיהיה המסגרת ומנסה להעביר תחושות שלי. מה הפעם? אממ... בוא נראה: מה קראתי לאחרונה? "דון קיחוטה", כן... ואוו, "דון קיחוטה" זה רעיון ממש מצוין... אני אהפוך את הדמויות בספר לדמיות מתוך הלהקה... כן, ווטארס יהפוך לדון קיחוטה... לא רע בכלל. גם המקומות- במקום מרחביה הכפריים של ספרד, מרחבי האולפן הבריטיים. כן, נהדר... המטרה תהיה הוצאת האלבום... אבל מה האשליה? האשליה של דון-וואטרס! אבל מה האשליה שלו? אולי... הכסף! זהו, הוא- לא יהיה אכפת לו מכסף אבל לסנצ`ו...לגילמור!.... זו תהיה השאיפה שלו. האשליה היא אידיאליזם. המציאות היא כסף. טוב בוא נתחיל לכתוב... More- שוב הירוק הזה הפרק הראשון ובו יסופר כיצד הגיעו כל ההידאלגואים הנכבדים: דון-וואטרס, סנצ`ו-גילמור, סוסם- רוסימייסון וחמורם- רייטאפור לידי ההרפתקה הגדולה ובסופה הם הוציאו את האלבום הנודע מכל בארבעת קצוות תבל ובמרחבי הים שלה. כל סיפורנו, כפי שהוא מסור לי בידי הסופר הנודע- האמטה ציף-ציף בננחלה, מתחיל בכפר קטן במחוז קאנטרברי [קאנטרברי? איפה הוא נולד לעזאזל? ליד לונדון לא? טוב, נכתוב קאנטרבארי, נראה אמין] במדינת אנגליה, שם גר ההידאלגו החריף רוג`ר וואטרס. ימים ולילות הוא כילה בשומעו תקליטים רבים של מוזיקת רוק פסיכדלית [פופ? פסיכדלי? אממ... רוק פסיכדאלי וזהו.] זמן רב הוא לא יצא מביתו עד שיום אחד החליט, משום שגעונו שגבר עליו, לעשות מעשה ולהקליט אלבום בעצמו, בדיוק כמו שהוא שמע. סיפור ההרפתקה מתחיל ברגע שבו הוא סיים את כוס התה שלו, לבש את מעילו ויצא לדרך, לעבר מחוז חפצו של כל אביר-רוק [אביר-רוק... מצויין!] באשר הוא, המקום הכי אכזרי ומסוכן: "אביר-רואד" [אולי אביר-רוק... לא יבינו. שישאר אביר-רואד] אשר במחוזות הצפוניים. הוא גם שינה את שמו לדון-וואטרס. למעשה, כל שהיה על ההידאלגו החריף דון-וואטרס דה לה קאנטרברי לעשות הוא פשוט להיכנס לרכבו ולנסוע אל העיר הנכספת. אך יש לנו עסק עם משוגע, ודון-וואטרס, גיבור סיפורנו הענק והמופלא, בחר דווקא לרכב על סוסו רוסימייסון. הוא רכב על הכביש הראשי על סוסו רוסימייסון ובדיוק פיזם לו את המנון הפסיכדליה העממי "ארנב לבן" [אולי נכתוב את המילים... כמו בספר... לא, זה משמים] כשנפגש באיכר הגס והלא-מבריק סנצ`ו-גילמור רכוב על חמורו המאובק והאיטי רייטאפור. הוא ניגש אליו ואמר בקול מלא-ביטחון: "היי, אתה, איכר עלוב שכמותך, האם כבר שמעת עליי, ההידאלגו דון-וואטרס דה לה קאנטרברי, אביר הרוק הגדול מאז ומעולם! גדול יותר מאלבסיטו איש ממפיסוקה, לנון גארסיה איש ליברפבולה [השמות לא נשמעים משהו, קצת מאולצים. תזכורת: לחשוב על שמות נורמליים יותר להמשך], הגדול מכולם! ואני בדרכי לעיר הרוק המקודשת "אביר-רואד"- לכבוש את העיר ולזכות להקליט בה אלבום!", הלוא היא עיר הבירה של אבירי הרוק!" כאן נגמר נאומו הארוך של דון-וואטרס. סנצ`ו-גילמור, שהאמין לכל אשר אמרו לו הסכים להצטרף לדון-וואטרס למסע המטורף לכיבוש "אביר-רואד" ולהקלטת אלבום הרוק [לעת-עתה נוותר על דיבורים של גילמור]. כאן גם נגמר הפרק הראשון בסיפור ההרפתקאות הידוע, עת רוכבים להם דון-וואטרס וסנצ`ו-גילמור על סוסיהם וחמוריהם, כל אחד על חייתו שלו, לעבר העיר המקודשת "אביר-רואד". [פרק סביר בסך-הכול...נחמד לעיתים, מציק לפרקים... צריך להשתפר.] הפרק השני, ובו יסופר על ההרפתקה המשוגעת בחצר הכנסייה ועוד עניינים פסיכדליים בהחלט "בחצר הכנסייה, ליד הנהר שוכב בעמימות אמצע-היום" (מתוך "ענן נוצות מינורי"). דון-וואטרס ועוזרו הנאמן, סנצ`ו-גילמור המשיכו בדרכם אל עבר עיר אבירי-הרוק הנכספת אביר-רואד, כשפתאום נפל בקול שאון גדול סוסו האצילי, אם כי הקצת טיפש, רוסימייסון, אל הקרקע, בדיוק כשהם עברו ליד חצר הכנסייה, במקום ששימש לקבורת אנשי הסביבה. גם הערב ירד. סנצ`ו-גילמור, שאומץ רוחו לא תמיד היה עימו, החל לרעוד. הוא הלך אל דון-וואטרס ושאלו בחשש גלוי-לעין אם הם יצטרכו לישון במקום, והרי ידוע כי בלילה כזה, לילה של ירח מלא, קמים המתים לתחייה. דון וואטרס נמלא חימה וסטר לו על לחיו השמנונית. בלית-ברירה שכב גילמור פרקדן על הדשא הכהה, מתחת לערבת-הנהרות. גם דון-וואטרס המותש נשכב ונרדם. הוא קם בצהרי היום, וראה כי הערפל האנגלי הידוע ירד עליהם. וכיוון שכך, הוא נשכב על הדשא והסתכל על העננים, כשפתאום נעמד מולו אדם. דון וואטרס, אדם אמיץ ואצילי בדרך כלל, כמעט שקיבל את עובדת מותו, אך אותו אדם היה איכר פשוט בלבד. אך לדון-וואטרס היה ברור כי זה אביר-רוק מתחרה. הוא קרא אליו: "וכי חושב אתה כי כישופים אלה עובדים עלי? שאיני רואה כי אתה אביר רוק? הוצא, הוצא את הגיטרה החשמלית שלך, ונפצח נא בקרב סולואים מדוסטרשים". הוא מיהר אל סוסו, והוציא מתיקו את גיטרת הפנדר המשובחת שלו, ואת מגבר המסעות שלו ופצח בסולו נרגש. האיכר, שלא ידע מהו אותו `רוק` שדון-וואטרס מדבר אליו, פשוט המשיך ללכת, ועימו גם פרק זה יילך. חירבון. חירבון. זה לא יותר מחיבור של ילד בכיתה ב`. ילד מזדיין בן 7. דבר כזה אף אחד לא ייקרא לעולם, פשוט לעולם. הפרק השלישי, ובו דון-וואטרס מספר לסנצ`ו-גילמור את הסיפור האלמותי על הנילוס, ותרומתה העצומה של התרבות המצרית העתיקה לרוק נ` רול "עמדתי ליד הנילוס כשראיתי את הגברת מחייכת" (מתוך "שיר הנילוס"). לאחר האכזבה העצומה של דון-וואטרס מפגישתו הראשונה עם אביר-רוק, אספו את חפציהם דון-וואטרס וגילמור, נושא כליו, והמשיכו בדרכם. פתח דון-וואטרס את פיו ופצח בסיפור: "והלוא תדע לך, סנצ`ו גילמור, נושא-כלי וחברי לדרך היקר והאהוב, כי אני איני סתם משוגע אלא ממשיך דרכם של אבות-אבותיי, אבירי הרוק הגדולים, שכידוע קבורים היום בפירמידות מצרים. והרי אפילו אתה יודע, בור שכמותך, על `רע`, הלוא הוא אל השמש המצרי, אך בוודאי אינך שמעת על "מור"- אל אהבת החיים. ובוודאי שאינך שמעת, משום שפרנסי הרוק, רודפי-הבצע המושחתים, רצו להפוך את הרוק למוצר מערבי. ומה זבחו לאותו "מור" מיתי? זבחו לו בשירה. אך לא בשירה רגילה, אלא בשירה שלפניה לקחו כוהני הרוק את התרופה מרוממת הנפש אל-סאדי, שגרמה להם לשיר בקול מוזר למדי, אך מלאה חדוות-חיים. ותות אנך אמון, המלך הידוע, וכל השושלת שבאה אחריו, סגדו לאותה מוזיקה ייחודית, ולאותה תרופה. זוהי תחילתו של דת הרוק נ` רול, שאני אחד מאביריה. הרוק נ` רול הוא האלוהים". כך אמר דון וואטרס, אמר ולא יסף. - היי, קראת את הכתבה ששלחתי אלייך? - כן - נו, ונהנית? - לא, היא סתם ארוכה מידי בשביל פורומים. אתה יודע שאנשים עצלנים מידי. - אז מה, שאני לא אפרסם אותה? - תראה, אני מניח שציף-ציף תהנה ממנה. אבל היא גם היחידה שיש לה מספיק סבלנות לקרוא את זה. - כן, אין לה ממש חיים. - טוב, אז אפילו תקבל קישור למאמרים - מאמרים? וואו, קישור למאמרים בפורום פינק פלויד, זה סוג של כניסה לפנתיאון - מה שתגיד. אגב, מה זה האלבום הזה בכלל? הוא הזה עם הילדים ששרים?
חתיכת עצלן מזויין, שב וכתוב וכבר. כל מה שאתה צריך זה לכתוב מאמר. לא, מאמר זה מילה גדולה מדי. זה מושג. פשוט תכתוב מילים בעלות קשר לוגי אחת עם השנייה, זה הכול. אבל מה? מה אני כותב? או.קיי: More. מה יש להגיד? אי בהחלט אוהב את האלבום הזה... אבל מה יש לי להגיד עליו? אולי אני אעשה כמו במאמר האחרון שלי: "חלון לץ טייץ"... פשוט. אני לוקח סיפור קלאסי שיהיה המסגרת ומנסה להעביר תחושות שלי. מה הפעם? אממ... בוא נראה: מה קראתי לאחרונה? "דון קיחוטה", כן... ואוו, "דון קיחוטה" זה רעיון ממש מצוין... אני אהפוך את הדמויות בספר לדמיות מתוך הלהקה... כן, ווטארס יהפוך לדון קיחוטה... לא רע בכלל. גם המקומות- במקום מרחביה הכפריים של ספרד, מרחבי האולפן הבריטיים. כן, נהדר... המטרה תהיה הוצאת האלבום... אבל מה האשליה? האשליה של דון-וואטרס! אבל מה האשליה שלו? אולי... הכסף! זהו, הוא- לא יהיה אכפת לו מכסף אבל לסנצ`ו...לגילמור!.... זו תהיה השאיפה שלו. האשליה היא אידיאליזם. המציאות היא כסף. טוב בוא נתחיל לכתוב... More- שוב הירוק הזה הפרק הראשון ובו יסופר כיצד הגיעו כל ההידאלגואים הנכבדים: דון-וואטרס, סנצ`ו-גילמור, סוסם- רוסימייסון וחמורם- רייטאפור לידי ההרפתקה הגדולה ובסופה הם הוציאו את האלבום הנודע מכל בארבעת קצוות תבל ובמרחבי הים שלה. כל סיפורנו, כפי שהוא מסור לי בידי הסופר הנודע- האמטה ציף-ציף בננחלה, מתחיל בכפר קטן במחוז קאנטרברי [קאנטרברי? איפה הוא נולד לעזאזל? ליד לונדון לא? טוב, נכתוב קאנטרבארי, נראה אמין] במדינת אנגליה, שם גר ההידאלגו החריף רוג`ר וואטרס. ימים ולילות הוא כילה בשומעו תקליטים רבים של מוזיקת רוק פסיכדלית [פופ? פסיכדלי? אממ... רוק פסיכדאלי וזהו.] זמן רב הוא לא יצא מביתו עד שיום אחד החליט, משום שגעונו שגבר עליו, לעשות מעשה ולהקליט אלבום בעצמו, בדיוק כמו שהוא שמע. סיפור ההרפתקה מתחיל ברגע שבו הוא סיים את כוס התה שלו, לבש את מעילו ויצא לדרך, לעבר מחוז חפצו של כל אביר-רוק [אביר-רוק... מצויין!] באשר הוא, המקום הכי אכזרי ומסוכן: "אביר-רואד" [אולי אביר-רוק... לא יבינו. שישאר אביר-רואד] אשר במחוזות הצפוניים. הוא גם שינה את שמו לדון-וואטרס. למעשה, כל שהיה על ההידאלגו החריף דון-וואטרס דה לה קאנטרברי לעשות הוא פשוט להיכנס לרכבו ולנסוע אל העיר הנכספת. אך יש לנו עסק עם משוגע, ודון-וואטרס, גיבור סיפורנו הענק והמופלא, בחר דווקא לרכב על סוסו רוסימייסון. הוא רכב על הכביש הראשי על סוסו רוסימייסון ובדיוק פיזם לו את המנון הפסיכדליה העממי "ארנב לבן" [אולי נכתוב את המילים... כמו בספר... לא, זה משמים] כשנפגש באיכר הגס והלא-מבריק סנצ`ו-גילמור רכוב על חמורו המאובק והאיטי רייטאפור. הוא ניגש אליו ואמר בקול מלא-ביטחון: "היי, אתה, איכר עלוב שכמותך, האם כבר שמעת עליי, ההידאלגו דון-וואטרס דה לה קאנטרברי, אביר הרוק הגדול מאז ומעולם! גדול יותר מאלבסיטו איש ממפיסוקה, לנון גארסיה איש ליברפבולה [השמות לא נשמעים משהו, קצת מאולצים. תזכורת: לחשוב על שמות נורמליים יותר להמשך], הגדול מכולם! ואני בדרכי לעיר הרוק המקודשת "אביר-רואד"- לכבוש את העיר ולזכות להקליט בה אלבום!", הלוא היא עיר הבירה של אבירי הרוק!" כאן נגמר נאומו הארוך של דון-וואטרס. סנצ`ו-גילמור, שהאמין לכל אשר אמרו לו הסכים להצטרף לדון-וואטרס למסע המטורף לכיבוש "אביר-רואד" ולהקלטת אלבום הרוק [לעת-עתה נוותר על דיבורים של גילמור]. כאן גם נגמר הפרק הראשון בסיפור ההרפתקאות הידוע, עת רוכבים להם דון-וואטרס וסנצ`ו-גילמור על סוסיהם וחמוריהם, כל אחד על חייתו שלו, לעבר העיר המקודשת "אביר-רואד". [פרק סביר בסך-הכול...נחמד לעיתים, מציק לפרקים... צריך להשתפר.] הפרק השני, ובו יסופר על ההרפתקה המשוגעת בחצר הכנסייה ועוד עניינים פסיכדליים בהחלט "בחצר הכנסייה, ליד הנהר שוכב בעמימות אמצע-היום" (מתוך "ענן נוצות מינורי"). דון-וואטרס ועוזרו הנאמן, סנצ`ו-גילמור המשיכו בדרכם אל עבר עיר אבירי-הרוק הנכספת אביר-רואד, כשפתאום נפל בקול שאון גדול סוסו האצילי, אם כי הקצת טיפש, רוסימייסון, אל הקרקע, בדיוק כשהם עברו ליד חצר הכנסייה, במקום ששימש לקבורת אנשי הסביבה. גם הערב ירד. סנצ`ו-גילמור, שאומץ רוחו לא תמיד היה עימו, החל לרעוד. הוא הלך אל דון-וואטרס ושאלו בחשש גלוי-לעין אם הם יצטרכו לישון במקום, והרי ידוע כי בלילה כזה, לילה של ירח מלא, קמים המתים לתחייה. דון וואטרס נמלא חימה וסטר לו על לחיו השמנונית. בלית-ברירה שכב גילמור פרקדן על הדשא הכהה, מתחת לערבת-הנהרות. גם דון-וואטרס המותש נשכב ונרדם. הוא קם בצהרי היום, וראה כי הערפל האנגלי הידוע ירד עליהם. וכיוון שכך, הוא נשכב על הדשא והסתכל על העננים, כשפתאום נעמד מולו אדם. דון וואטרס, אדם אמיץ ואצילי בדרך כלל, כמעט שקיבל את עובדת מותו, אך אותו אדם היה איכר פשוט בלבד. אך לדון-וואטרס היה ברור כי זה אביר-רוק מתחרה. הוא קרא אליו: "וכי חושב אתה כי כישופים אלה עובדים עלי? שאיני רואה כי אתה אביר רוק? הוצא, הוצא את הגיטרה החשמלית שלך, ונפצח נא בקרב סולואים מדוסטרשים". הוא מיהר אל סוסו, והוציא מתיקו את גיטרת הפנדר המשובחת שלו, ואת מגבר המסעות שלו ופצח בסולו נרגש. האיכר, שלא ידע מהו אותו `רוק` שדון-וואטרס מדבר אליו, פשוט המשיך ללכת, ועימו גם פרק זה יילך. חירבון. חירבון. זה לא יותר מחיבור של ילד בכיתה ב`. ילד מזדיין בן 7. דבר כזה אף אחד לא ייקרא לעולם, פשוט לעולם. הפרק השלישי, ובו דון-וואטרס מספר לסנצ`ו-גילמור את הסיפור האלמותי על הנילוס, ותרומתה העצומה של התרבות המצרית העתיקה לרוק נ` רול "עמדתי ליד הנילוס כשראיתי את הגברת מחייכת" (מתוך "שיר הנילוס"). לאחר האכזבה העצומה של דון-וואטרס מפגישתו הראשונה עם אביר-רוק, אספו את חפציהם דון-וואטרס וגילמור, נושא כליו, והמשיכו בדרכם. פתח דון-וואטרס את פיו ופצח בסיפור: "והלוא תדע לך, סנצ`ו גילמור, נושא-כלי וחברי לדרך היקר והאהוב, כי אני איני סתם משוגע אלא ממשיך דרכם של אבות-אבותיי, אבירי הרוק הגדולים, שכידוע קבורים היום בפירמידות מצרים. והרי אפילו אתה יודע, בור שכמותך, על `רע`, הלוא הוא אל השמש המצרי, אך בוודאי אינך שמעת על "מור"- אל אהבת החיים. ובוודאי שאינך שמעת, משום שפרנסי הרוק, רודפי-הבצע המושחתים, רצו להפוך את הרוק למוצר מערבי. ומה זבחו לאותו "מור" מיתי? זבחו לו בשירה. אך לא בשירה רגילה, אלא בשירה שלפניה לקחו כוהני הרוק את התרופה מרוממת הנפש אל-סאדי, שגרמה להם לשיר בקול מוזר למדי, אך מלאה חדוות-חיים. ותות אנך אמון, המלך הידוע, וכל השושלת שבאה אחריו, סגדו לאותה מוזיקה ייחודית, ולאותה תרופה. זוהי תחילתו של דת הרוק נ` רול, שאני אחד מאביריה. הרוק נ` רול הוא האלוהים". כך אמר דון וואטרס, אמר ולא יסף. - היי, קראת את הכתבה ששלחתי אלייך? - כן - נו, ונהנית? - לא, היא סתם ארוכה מידי בשביל פורומים. אתה יודע שאנשים עצלנים מידי. - אז מה, שאני לא אפרסם אותה? - תראה, אני מניח שציף-ציף תהנה ממנה. אבל היא גם היחידה שיש לה מספיק סבלנות לקרוא את זה. - כן, אין לה ממש חיים. - טוב, אז אפילו תקבל קישור למאמרים - מאמרים? וואו, קישור למאמרים בפורום פינק פלויד, זה סוג של כניסה לפנתיאון - מה שתגיד. אגב, מה זה האלבום הזה בכלל? הוא הזה עם הילדים ששרים?
