אינתי עמרי
New member
4 שנים, 3 חודשים ויום
למתגייס ולמתגייסת, אתם בטח בלחץ. סופרים את הימים ואת השעות והדקות עד להגעת תאריך הגיוס. אני בטוח שיש בכם המון חששות ופחדים. זה לגיטימי. בטוח טחנו לכם את השכל לגבי המערכת הצבאית, המשמעת, מדים, מפקד. השינוי מאזרח בן 18, מלך העולם, שסיים את התיכון, נמצא בשיא חייו, לחייל, שיש לו שם, אבל מעליו מספר אישי, מערכת צבאית, שצריכה לבצע את משימותיה, שרצונך הוא בדרך כלל השיקול האחרון. גם אני הייתי ככה, גולש בפורום הזה, שואל שאלות, קונה ציוד, מכין את עצמך לצבא, עם התמודדות עם אותם קשיים ואי וודאות. אני מסיים מחר את שירותי הצבאי. כשאני מסתכל אחורה, לאותו ילד, וכן אתה ילד שאתה מתגייס, אני כבר בקושי מזהה את מי שהייתי. מבחור חסר בטחון, מלא ספקות לגבי יכולותיו, הפכתי בעזרת הצבא ובעיקר בעזרתי לבדיוק ההפך. הצבא הוא קרקע לפרוח. מוטיבציה גבוהה, רצון לתרום, הליכה לעבר הלא נודע. מחר אני מסיים את זה, ובלב שלם אני אומר, עם חיוך. אבל אתה בטח שואל, למה לי? זה לגיטימי. מספיק שתסתכל ימינה ותראה את אותו בחור ישיבה שלא מתגייס, או המוסלמי בן ה-19 שהולך כבר לאוניברסיטה, תראה את אותם אנשים שמצפונם לא מאפשר להם להתגייס, או אם אתה הולך לקרבי (ואני מקווה שכך), אז כל אותם אלה שרוצים להיות ג'ובניקים ולהגיע כל יום הביתה. אני מיד אגיד לכל אלה שמשרתים או הולכים לשרת בתפקידים לא קרביים, שאתם עושים עבודת קודש. עיקר הסלידה שלי היא מאלה שיכולים לשרת בקרבי, אבל בחרו מסיבות אגוצנטריות להעביר את השירות הצבאי בכמה שפחות מאמץ. אז למה להתגייס? מה אני אקבל? אני אשרת 3 שנים, לא יעריכו אותי, ייקראו לי כובש, יירקו לי על המדים, בנתיים החברה שלנו משוסעת, חרדים וחילוניים, כל הערבים מסביב רק שונאים אותנו, אבטלה, לחזור הביתה פעם בהרבה זמן, חברה שתפרד וכו... אני לא מנסה להוריד לכם את המוטיבציה. אבל, אם אתם לא תתגייסו, אם אתם לא תשרתו, אז אף אחד אחר לא ייעשה לכם את העבודה. צבא ההגנה לישראל, גם אחרי מלחמת לבנון ה-2 הוא צבא ההגנה לישראל. כמות הביקורת קשה, יש משבר אמון לא קל של הציבור עם הצבא. כי ברגע שלא יהיה אמון, יהיה מאד קשה לחיות כאן בבטחון לטווח ארוך. חברים, שאתם תשמרו באיזה עמדת שמירה באיזה חור רחוק מאד מהבית, תדעו שאתם שומרים על אמא שלכם, ועל כל המשפחה, על החברים. אתם ולא אף אחד אחר. היום שאתם רואים חדשות ושומעים את כול שונאי ישראל, רק אתם, בשרותכם הצבאי, תגנו על המדינה מפני אותם רשעים. אף אחד אחר לא. אתם לא תשנו, תאכלו לפעמים אוכל מגעיל, תזיעו, תעבירו ימים במוצב ללא מקלחת או מים חמים, בוץ בחורף, חום מעיק בקיץ, ועדיין לכם תהיה הזכות ללכת זקופים בידיעה שאתם הולכים ומגנים המדינה. התרומה שלכם היא אמיתית, התמורה שלה היא בסיפוק העצמי האדיר שתחוו, לחזור הביתה ככה, בידיעה שכזאת, זה סיפוק אדיר ותחושה של מימוש שליחות ותרומה, שוב, אמיתית. יהיה קשה. יהיו רגעים שלא תראו את זה, יהיו רגעים, שתקללו את האמא של הלתרום, או לתת מעבר. תגידו מה איתי? למה אני טוחן, לא רואה בית, סובל לפעמים. למה החברה נפרדת פתאום כי היא לא יכולה לראות אותי פעם בחודש, למה אני צריך לקרוא בעיתון שאני כובש, או שאני עושה טבח, למה אני רואה בחדשות אנשים שמקללים אותי. אני רוצה להיות אזרח ולעשות מה שאני רוצה. השביזות של מוצ"ש תהרוג אותכם. יום ראשון בבוקר בדרך לתחנה מרכזית יהיה רגע לא נעים בכלל. היו לי כל כך הרבה רגעים שכאלה, אבל עדיין. הם חלק מהעניין, חלק מהמשחק הזה. הרי, לא כולנו נהיה רמטכ"לים. אחרי 3 שנים או 4, מגיע השחרור. אני יודע שבאותם רגעים קשים, ואני ממליץ לכם לעשות כן, לקחתי תמונה של המשפחה או של החברה והתסכלתי. תכינו לכם דיסק עם שירים שאתם אוהבים, ככה תוכלו למצוא רגע קטן לעצמכם בכל הטירוף של הצבא, רגע שעוצמים עניים, נושכים את השפתיים. למרות שקשה וחרא, ממשיכים הלאה. בגאווה ובתחושה טובה. בכל תפקיד שלא תעשו, תעשו את הכי טוב. אל תגידו יהיה בסדר, או שזה כבר יסתדר. תעשו את הכי טוב והכי מוצלח שלכם. אם כל אחד בצבא היה מבצע את תפקידו בצורה מצוינת ללא פשרות, ועם הרבה השקעה, היינו צבא יותר טוב. כל דבר שתעשו, לעשות הכי טוב. מתורנות מטבח בטירונות ועד למעצר בבית לחם. תהיו סבלניים לסובבים אותכם. זה חשוב. בצבא אתה מתנתק מהבועה שאתה חיי בה, ואתם חיים בבועה... אתם מכירים אנשים שלא היה סיכוי שתכירו בחיים שלכם. כולם עכשיו חיילים. הרוסי, האתיופי, הערס, החנון, האמריקאי, השמן, הצפלון, הזה שיש לו טיקים כל הזמן. כולם במצב שלכם עכשיו. כלכם חיילים. תעזרו אחד לשני, תתמכו, תכירו, תלמדו לאהוב. לא סתם בן גוריון אמר שהצבא הוא כור ההיתוך של החברה הישראלית. חבל כל כך שלא כל בני ה-18 במדינה מתגייסים, כך אולי היינו חברה יותר טובה. החברים שאתה רוכש בצבא, במיוחד במסלולים קרביים זה דבר מיוחד. אין על החברות ועל הרעות שאתה מחליף חבר שלך 10 דקות יותר מוקדם בשמירה, או על מסע מוצלח, על תמיכה בחבר שבוז, סיגריה משותפת, כולנו באותו מצב. תהנו מזה. מתגייסים, חשוב להבין וזה לא סתם קלישאה, שאין לנו ארץ אחרת. אם יש אסימון שירד לי בשירות שלי, הוא ששכננו הם לא חובבי ציון. השנאה שלהם אלינו, בשטחים, עזה ולבנון היא עזה. עד שיהיה אותו שינוי תודעתי אצלם בראש, שאנו מדינה פה, ושאי אפשר לזרוק אותנו לים, עד שזה ייקרה, חייבים מדינה חזקה עם צבא חזק. אם אחד ממכם יוותר, זה פחות חייל, פחות לוחם לצבא. כל כך חשוב להבין את זה. אני מחר בבקום, משתחרר. אחרי 4 שנים, 3 חודשים ויום אני יכול להגיד שרק נהנתי. היה קשה, היו רגעים מורכבים ולא פשוטים, אבל נהנתי. כל אחד ממכם יהנה. להסתכל אחורה ולראות מה שעשית. ההשפעה גם של סגן צעיר אחד, היא לא קטנה. לכן אני ממליץ לכם להתקדם בצבא, לחפש את הפיקוד, לצאת לקורס מפקדים ולקורס קצינים. לתת באמת את המעבר. אני חושב, שהצבא שלנו הוא הצבא היחידי שיש לו חיל חינוך. לא סתם לקחת כמות של חיילים ולאייש תפקידים למשך תקופה, אלא לקחת בן אדם, ובסופו של דבר להפוך אותו לאזרח יותר טוב. זה מה שאני היום, אזרח יותר טוב. עם הרבה יותר תכונות חיוביות. זה מה שמצפה לכם. תתרמו כמה שיותר. לתת, לתת מעבר. אין לנו ארץ אחרת. לפתח את כל התכונות הטובות שלכם. לקבל דברים חדשים ורעיונות חדשים. לא לוותר לעצמכם, גם ברגעים קשים. לדעת להשאיר רגים לעצמך, דברים קטנים שמזכירים לך למה ובשביל מה אתה משרת. להנות. פעם אחת, בתקופה שלפני היציאה מעזה, קיבלתי בהפתעה אישור לצאת הביתה. הנסיעה של ה-15 דקות מחאן יונס לאשקלון, מוקדם מאד בשישי בבוקר, מראה לך בצורה הכי סמלית עד כמה אתה חיוני, ועד כמה השירות בצה"ל הוא מצווה. אתה רואה מדינה שמתעוררת, אזרחים הולכים לעבודה, ילדים לבית ספר, כל אחד בעולמו הבטוח. הם לא יודעים בזכות מה הם ככה, ושזה לא מובן מאליו. אבל אני ידעתי, שהמארב של ה-12 שעות בטנק היה שווה את זה. לא כי אני איזה גיבור, אלא כי כל חיילי צה"ל גיבורים. גיבורים שעושים את העבודה שלהם כל יום וכל דקה לא משנה מה. בלי תמורה. אבל יודעים שכל אזרח אומר בלב תודה לחייל שמגן עליו. גם לכם יגידו תודה. שיהיה בהצלחה, שירות נעים! סגן (במיל') עמרי
למתגייס ולמתגייסת, אתם בטח בלחץ. סופרים את הימים ואת השעות והדקות עד להגעת תאריך הגיוס. אני בטוח שיש בכם המון חששות ופחדים. זה לגיטימי. בטוח טחנו לכם את השכל לגבי המערכת הצבאית, המשמעת, מדים, מפקד. השינוי מאזרח בן 18, מלך העולם, שסיים את התיכון, נמצא בשיא חייו, לחייל, שיש לו שם, אבל מעליו מספר אישי, מערכת צבאית, שצריכה לבצע את משימותיה, שרצונך הוא בדרך כלל השיקול האחרון. גם אני הייתי ככה, גולש בפורום הזה, שואל שאלות, קונה ציוד, מכין את עצמך לצבא, עם התמודדות עם אותם קשיים ואי וודאות. אני מסיים מחר את שירותי הצבאי. כשאני מסתכל אחורה, לאותו ילד, וכן אתה ילד שאתה מתגייס, אני כבר בקושי מזהה את מי שהייתי. מבחור חסר בטחון, מלא ספקות לגבי יכולותיו, הפכתי בעזרת הצבא ובעיקר בעזרתי לבדיוק ההפך. הצבא הוא קרקע לפרוח. מוטיבציה גבוהה, רצון לתרום, הליכה לעבר הלא נודע. מחר אני מסיים את זה, ובלב שלם אני אומר, עם חיוך. אבל אתה בטח שואל, למה לי? זה לגיטימי. מספיק שתסתכל ימינה ותראה את אותו בחור ישיבה שלא מתגייס, או המוסלמי בן ה-19 שהולך כבר לאוניברסיטה, תראה את אותם אנשים שמצפונם לא מאפשר להם להתגייס, או אם אתה הולך לקרבי (ואני מקווה שכך), אז כל אותם אלה שרוצים להיות ג'ובניקים ולהגיע כל יום הביתה. אני מיד אגיד לכל אלה שמשרתים או הולכים לשרת בתפקידים לא קרביים, שאתם עושים עבודת קודש. עיקר הסלידה שלי היא מאלה שיכולים לשרת בקרבי, אבל בחרו מסיבות אגוצנטריות להעביר את השירות הצבאי בכמה שפחות מאמץ. אז למה להתגייס? מה אני אקבל? אני אשרת 3 שנים, לא יעריכו אותי, ייקראו לי כובש, יירקו לי על המדים, בנתיים החברה שלנו משוסעת, חרדים וחילוניים, כל הערבים מסביב רק שונאים אותנו, אבטלה, לחזור הביתה פעם בהרבה זמן, חברה שתפרד וכו... אני לא מנסה להוריד לכם את המוטיבציה. אבל, אם אתם לא תתגייסו, אם אתם לא תשרתו, אז אף אחד אחר לא ייעשה לכם את העבודה. צבא ההגנה לישראל, גם אחרי מלחמת לבנון ה-2 הוא צבא ההגנה לישראל. כמות הביקורת קשה, יש משבר אמון לא קל של הציבור עם הצבא. כי ברגע שלא יהיה אמון, יהיה מאד קשה לחיות כאן בבטחון לטווח ארוך. חברים, שאתם תשמרו באיזה עמדת שמירה באיזה חור רחוק מאד מהבית, תדעו שאתם שומרים על אמא שלכם, ועל כל המשפחה, על החברים. אתם ולא אף אחד אחר. היום שאתם רואים חדשות ושומעים את כול שונאי ישראל, רק אתם, בשרותכם הצבאי, תגנו על המדינה מפני אותם רשעים. אף אחד אחר לא. אתם לא תשנו, תאכלו לפעמים אוכל מגעיל, תזיעו, תעבירו ימים במוצב ללא מקלחת או מים חמים, בוץ בחורף, חום מעיק בקיץ, ועדיין לכם תהיה הזכות ללכת זקופים בידיעה שאתם הולכים ומגנים המדינה. התרומה שלכם היא אמיתית, התמורה שלה היא בסיפוק העצמי האדיר שתחוו, לחזור הביתה ככה, בידיעה שכזאת, זה סיפוק אדיר ותחושה של מימוש שליחות ותרומה, שוב, אמיתית. יהיה קשה. יהיו רגעים שלא תראו את זה, יהיו רגעים, שתקללו את האמא של הלתרום, או לתת מעבר. תגידו מה איתי? למה אני טוחן, לא רואה בית, סובל לפעמים. למה החברה נפרדת פתאום כי היא לא יכולה לראות אותי פעם בחודש, למה אני צריך לקרוא בעיתון שאני כובש, או שאני עושה טבח, למה אני רואה בחדשות אנשים שמקללים אותי. אני רוצה להיות אזרח ולעשות מה שאני רוצה. השביזות של מוצ"ש תהרוג אותכם. יום ראשון בבוקר בדרך לתחנה מרכזית יהיה רגע לא נעים בכלל. היו לי כל כך הרבה רגעים שכאלה, אבל עדיין. הם חלק מהעניין, חלק מהמשחק הזה. הרי, לא כולנו נהיה רמטכ"לים. אחרי 3 שנים או 4, מגיע השחרור. אני יודע שבאותם רגעים קשים, ואני ממליץ לכם לעשות כן, לקחתי תמונה של המשפחה או של החברה והתסכלתי. תכינו לכם דיסק עם שירים שאתם אוהבים, ככה תוכלו למצוא רגע קטן לעצמכם בכל הטירוף של הצבא, רגע שעוצמים עניים, נושכים את השפתיים. למרות שקשה וחרא, ממשיכים הלאה. בגאווה ובתחושה טובה. בכל תפקיד שלא תעשו, תעשו את הכי טוב. אל תגידו יהיה בסדר, או שזה כבר יסתדר. תעשו את הכי טוב והכי מוצלח שלכם. אם כל אחד בצבא היה מבצע את תפקידו בצורה מצוינת ללא פשרות, ועם הרבה השקעה, היינו צבא יותר טוב. כל דבר שתעשו, לעשות הכי טוב. מתורנות מטבח בטירונות ועד למעצר בבית לחם. תהיו סבלניים לסובבים אותכם. זה חשוב. בצבא אתה מתנתק מהבועה שאתה חיי בה, ואתם חיים בבועה... אתם מכירים אנשים שלא היה סיכוי שתכירו בחיים שלכם. כולם עכשיו חיילים. הרוסי, האתיופי, הערס, החנון, האמריקאי, השמן, הצפלון, הזה שיש לו טיקים כל הזמן. כולם במצב שלכם עכשיו. כלכם חיילים. תעזרו אחד לשני, תתמכו, תכירו, תלמדו לאהוב. לא סתם בן גוריון אמר שהצבא הוא כור ההיתוך של החברה הישראלית. חבל כל כך שלא כל בני ה-18 במדינה מתגייסים, כך אולי היינו חברה יותר טובה. החברים שאתה רוכש בצבא, במיוחד במסלולים קרביים זה דבר מיוחד. אין על החברות ועל הרעות שאתה מחליף חבר שלך 10 דקות יותר מוקדם בשמירה, או על מסע מוצלח, על תמיכה בחבר שבוז, סיגריה משותפת, כולנו באותו מצב. תהנו מזה. מתגייסים, חשוב להבין וזה לא סתם קלישאה, שאין לנו ארץ אחרת. אם יש אסימון שירד לי בשירות שלי, הוא ששכננו הם לא חובבי ציון. השנאה שלהם אלינו, בשטחים, עזה ולבנון היא עזה. עד שיהיה אותו שינוי תודעתי אצלם בראש, שאנו מדינה פה, ושאי אפשר לזרוק אותנו לים, עד שזה ייקרה, חייבים מדינה חזקה עם צבא חזק. אם אחד ממכם יוותר, זה פחות חייל, פחות לוחם לצבא. כל כך חשוב להבין את זה. אני מחר בבקום, משתחרר. אחרי 4 שנים, 3 חודשים ויום אני יכול להגיד שרק נהנתי. היה קשה, היו רגעים מורכבים ולא פשוטים, אבל נהנתי. כל אחד ממכם יהנה. להסתכל אחורה ולראות מה שעשית. ההשפעה גם של סגן צעיר אחד, היא לא קטנה. לכן אני ממליץ לכם להתקדם בצבא, לחפש את הפיקוד, לצאת לקורס מפקדים ולקורס קצינים. לתת באמת את המעבר. אני חושב, שהצבא שלנו הוא הצבא היחידי שיש לו חיל חינוך. לא סתם לקחת כמות של חיילים ולאייש תפקידים למשך תקופה, אלא לקחת בן אדם, ובסופו של דבר להפוך אותו לאזרח יותר טוב. זה מה שאני היום, אזרח יותר טוב. עם הרבה יותר תכונות חיוביות. זה מה שמצפה לכם. תתרמו כמה שיותר. לתת, לתת מעבר. אין לנו ארץ אחרת. לפתח את כל התכונות הטובות שלכם. לקבל דברים חדשים ורעיונות חדשים. לא לוותר לעצמכם, גם ברגעים קשים. לדעת להשאיר רגים לעצמך, דברים קטנים שמזכירים לך למה ובשביל מה אתה משרת. להנות. פעם אחת, בתקופה שלפני היציאה מעזה, קיבלתי בהפתעה אישור לצאת הביתה. הנסיעה של ה-15 דקות מחאן יונס לאשקלון, מוקדם מאד בשישי בבוקר, מראה לך בצורה הכי סמלית עד כמה אתה חיוני, ועד כמה השירות בצה"ל הוא מצווה. אתה רואה מדינה שמתעוררת, אזרחים הולכים לעבודה, ילדים לבית ספר, כל אחד בעולמו הבטוח. הם לא יודעים בזכות מה הם ככה, ושזה לא מובן מאליו. אבל אני ידעתי, שהמארב של ה-12 שעות בטנק היה שווה את זה. לא כי אני איזה גיבור, אלא כי כל חיילי צה"ל גיבורים. גיבורים שעושים את העבודה שלהם כל יום וכל דקה לא משנה מה. בלי תמורה. אבל יודעים שכל אזרח אומר בלב תודה לחייל שמגן עליו. גם לכם יגידו תודה. שיהיה בהצלחה, שירות נעים! סגן (במיל') עמרי
