37 קילו על 168 ס"מ......./images/Emo101.gif
37 קילו שהתחלקו בקושי רב על 168 ס"מ...... היו לה פנים נפולות ומבט כבוי בעיניים. אוכל היה אצלה שם נרדף לאיכס, וכל איזכור של השורש א.כ.ל יצר בה אנטיגוניזם. לא נזקקתי לעין מזויינת או מקצועית, בכדי להבין שלאיילת יש בעיה. אז בשנת 1984, אנורקסיה היתה מילה גסה. לא ידעתי שקיימת מחלה כזו. נראה לי בלתי הגיוני בעליל, להסתכסך עם אוכל. היינו נפגשות כל יום אחרי הלימודים והיה לה מין הרגל מגונה, להכין קערות שלמות של צ´יפס ולהניח אותן לידינו, שיהיה לנו מה לנשנש. רק במבט לאחור הבנתי, שקיערות הצ´יפס חוסלו בקיבתי בלבד. ואילו 2 הצ´יפסים שהיא העיזה להכניס לביטנה,מיהרו לצאת ע"י הקאה (ללא ידיעתי, כמובן). במהלך החודשים, שמתי לב שהיא מאבדת ממשקלה, למרות שהיא נהגה להסתתר מאחורי טוניקות רחבות. כששאלתי אותה האם היא רזתה או שמה נדמה לי? מיהרה לענות בטון כועס "אני ? אין לך מושג כמה קילוגרמים העלתי בתקופה האחרונה". ויום אחד בהיר, היא נעלמה לי. התקשרתי לביתה ולא היתה תשובה. בעידן הטרום פלאפוני, מי שנעדר מביתו, היה בלתי ניתן להשגה. כעבור שבועיים אמה ענתה לי בטלפון ובקול חלוש אמרה: "מצטערת, איילת תעדר בתקופה הקרובה. היא נסעה להתגורר אצל דודים בצפון". ואז היא פרצה בבכי.... ובין דמעה לדמעה אמרה לי : "איילת חלתה באנורקסיה ואושפזה בבי"ס פסיכיאטרי. היא קשורה למיטתה וניזונה באמצעות זונדה. היא גוססת"..... המילים נעתקו מפי.... היינו סה"כ בנות 14.... נתתי לזמן לעשות את שלו. קיוויתי לשמוע ממנה בשורות טובות.... אך פחדתי ליצור קשר מיוזמתי, מחשש לשמוע שהנורא מכל קרה. וככה נותק הקשר, בלא שידעתי מה בעצם עלה בגורלה. ולפני כ- 5 שנים, בעודי במסע שופינג..... זיהיתי את קולה בתוך הכולבו הגדול..... ידעתי בוודאות שזאת היא.... הסתובבתי להביט בה ונדהמתי! היא שוקלת אולי 80 קילו.... היא אישה גדולת מימדים..... ולידה בעגלה, ישנה ילדונת מתוקה. ניגשתי אליה. בתחילה היא ניסתה להתחמק, אך לבסוף חיבקה אותי ואמרה: "את רואה! יצאתי מזה. אין זכר למשקל הנוצה שלי.... ההיפך". סיפרה לי שהיתה מאושפזת כשנה במוסד פסיכאטרי, עד שהצליחו לאזן את מצבה ולהוציאה מכלל סכנה. לא האמינו שאי פעם תוכל ללדת. אבל כח הרצון שלה להשאר בחיים, גבר על הכל. היום היא אמא לילדה בת 6. היום היא כבדת משקל.... אך לעולם לא תעשה עוד דיאטה......
37 קילו שהתחלקו בקושי רב על 168 ס"מ...... היו לה פנים נפולות ומבט כבוי בעיניים. אוכל היה אצלה שם נרדף לאיכס, וכל איזכור של השורש א.כ.ל יצר בה אנטיגוניזם. לא נזקקתי לעין מזויינת או מקצועית, בכדי להבין שלאיילת יש בעיה. אז בשנת 1984, אנורקסיה היתה מילה גסה. לא ידעתי שקיימת מחלה כזו. נראה לי בלתי הגיוני בעליל, להסתכסך עם אוכל. היינו נפגשות כל יום אחרי הלימודים והיה לה מין הרגל מגונה, להכין קערות שלמות של צ´יפס ולהניח אותן לידינו, שיהיה לנו מה לנשנש. רק במבט לאחור הבנתי, שקיערות הצ´יפס חוסלו בקיבתי בלבד. ואילו 2 הצ´יפסים שהיא העיזה להכניס לביטנה,מיהרו לצאת ע"י הקאה (ללא ידיעתי, כמובן). במהלך החודשים, שמתי לב שהיא מאבדת ממשקלה, למרות שהיא נהגה להסתתר מאחורי טוניקות רחבות. כששאלתי אותה האם היא רזתה או שמה נדמה לי? מיהרה לענות בטון כועס "אני ? אין לך מושג כמה קילוגרמים העלתי בתקופה האחרונה". ויום אחד בהיר, היא נעלמה לי. התקשרתי לביתה ולא היתה תשובה. בעידן הטרום פלאפוני, מי שנעדר מביתו, היה בלתי ניתן להשגה. כעבור שבועיים אמה ענתה לי בטלפון ובקול חלוש אמרה: "מצטערת, איילת תעדר בתקופה הקרובה. היא נסעה להתגורר אצל דודים בצפון". ואז היא פרצה בבכי.... ובין דמעה לדמעה אמרה לי : "איילת חלתה באנורקסיה ואושפזה בבי"ס פסיכיאטרי. היא קשורה למיטתה וניזונה באמצעות זונדה. היא גוססת"..... המילים נעתקו מפי.... היינו סה"כ בנות 14.... נתתי לזמן לעשות את שלו. קיוויתי לשמוע ממנה בשורות טובות.... אך פחדתי ליצור קשר מיוזמתי, מחשש לשמוע שהנורא מכל קרה. וככה נותק הקשר, בלא שידעתי מה בעצם עלה בגורלה. ולפני כ- 5 שנים, בעודי במסע שופינג..... זיהיתי את קולה בתוך הכולבו הגדול..... ידעתי בוודאות שזאת היא.... הסתובבתי להביט בה ונדהמתי! היא שוקלת אולי 80 קילו.... היא אישה גדולת מימדים..... ולידה בעגלה, ישנה ילדונת מתוקה. ניגשתי אליה. בתחילה היא ניסתה להתחמק, אך לבסוף חיבקה אותי ואמרה: "את רואה! יצאתי מזה. אין זכר למשקל הנוצה שלי.... ההיפך". סיפרה לי שהיתה מאושפזת כשנה במוסד פסיכאטרי, עד שהצליחו לאזן את מצבה ולהוציאה מכלל סכנה. לא האמינו שאי פעם תוכל ללדת. אבל כח הרצון שלה להשאר בחיים, גבר על הכל. היום היא אמא לילדה בת 6. היום היא כבדת משקל.... אך לעולם לא תעשה עוד דיאטה......
