3 שבועות...
אתמול לפני 3 שבועות ילדתי בלידה שקטה את ילדתי המתה. זה היה שבוע 40+3, כאילו הגענו לקו הגמר והחמצנו אותו במילימטר...
כשהייתי 3 ימים קודם בביקורת הכל היה בסדר, דופק, תנועות. אבל לא הייתה עדיין פתיחה ולא היו צירים משמעותיים ושוחררתי הביתה. ביום חמישי חשדתי שאני לא מרגישה תנועות, אבל מכיוון שזה סוף ההריון, כבר קצת היה לי קשה לדעת מתי זה ציר מדומה ומתי זו תנועה והנחתי שהכל בסדר. בצהריים החלטנו לנסוע למיון ושם מהר מאוד התברר גודל האסון...
המבט של הרופא הבכיר ותנועת היד של "אין מה לעשות" לעולם לא יצאו לנו מהראש... כאילו רכבת נכנסת בנו ואין לנו שום שליטה על מה שקורה ולעזאזל חלום הבלהות הזה לא מסתיים, מתי נתעורר? מאותו רגע התחילו כל ההסברים של מה אמור לקרות עכשיו, לידה רגילה, שתסתיים ביציאה שלנו מבית החולים בלי סלקל, בלי קול... 24 שעות של המתנה לקטטר שיבצע את הפתיחה המלאכותית ולזירוז שייצר צירים ובינתיים לחץ הדם שעולה, מתחילים לחשוד שיש רעלת הריון מאוחרת. וכל אותו זמן אנחנו מדברים בינינו, בוכים, לא מבינים איך הגענו לסיטואציה הזאת, כשכבר הכל מוכן לקראתה, המגירות מלאות בדברים שקנינו (למזלנו את רובם השארנו בחנות), בחיתולים מכובסים עם ריח של תינוקות ובעיקר אנחנו מלאים בהתרגשות וציפייה אדירים.
עוד לא ציינתי שיש לנו 2 ילדים מקסימים בבית – בן 8.5 ובת 4.5. לקח לנו לא מעט זמן להיות שלמים עם ההחלטה להביא עוד ילד והנה כשהכל כל-כך מרגיש נכון – זה מה שקורה.
ביום שישי ה-25/10/13 ב-17:33 היא נולדה בשקט מוחלט. החלטנו שכדי לשמור על השפיות שלנו, לא נראה אותה וגם לא אנחנו נקבור אותה. ההחלטה הזו, שעדיין מרגישה לי נכונה, יש בה גם הרבה תחושת אשמה. בעיקר מרגישה שנטשתי אותה. וכמובן האשמה והאכזבה מהגוף שלי שלא הצליח לגונן עליה...
אחרי שנולדה אמרו לנו המיילדות שחבל הטבור היה כרוך מאוד הדוק פעמיים סביב הצוואר שלה ופעם אחת נוספת סביב הגוף. בשכל אני יודעת שאני לא אשמה, אבל רגשית האשמה כל הזמן הולכת איתי.
כל-כך הרבה עבר ב-3 השבועות האלה. התמודדות רגשית כל-כך קשה עם עצמי, עם הגוף, עם האשמה והכעס. התמודדות עם הסביבה – חברים, הורים מביה"ס והגן, משפחה קרובה ורחוקה. כאלה שמגיבים מדהים, נותנים תמיכה אבל גם מאפשרים מרחב, כאלה שמגיבים בחוסר טאקט, כאלה שנעלבים מכך שאני רוצה מרחב, כאלה שחושבים שאני אמורה להגיב בצורה מסוימת והם יודעים מה נכון לי וגם כאלה שלא מגיבים...
קשה להגיד את זה, אבל אם כבר קרה כזה אסון, אני שמחה שגם משהו טוב יצא ממנו – בעלי ואני שהיינו צמודים בכל התהליך, הפכנו עוד יותר קרובים וביחד. הוא באמת ליווה אותי בכל רגע, קיבלנו את כל ההחלטות במשותף ואנחנו ממשיכים לשמחתי להיות במקום הזה. וכן, אנחנו חושבים כבר על ההריון הבא, נדמה לי שאנחנו חושבים על זה עוד מחדר המיון בו גילינו את הזוועה. זו נקודת האור שלנו, משהו להאחז בו. יש מי שיאמר שצריך לעבד רגשית קודם את מה שקרה, לתת לעצמנו להיות בתוך זה, אבל אני חושבת שאנחנו לגמרי בתוך הקושי, לא מדחיקים, מאפשרים לעצמנו ולילדים לבטא את הכאב. אבל יחד עם זה, חולמים על ימים טובים יותר.
יש עוד המון תחושות ומחשבות שעוברות, אבל קשה להוציא הכל בפעם אחת. מקווה שאצליח לכתוב עוד בהמשך.
אתמול לפני 3 שבועות ילדתי בלידה שקטה את ילדתי המתה. זה היה שבוע 40+3, כאילו הגענו לקו הגמר והחמצנו אותו במילימטר...
כשהייתי 3 ימים קודם בביקורת הכל היה בסדר, דופק, תנועות. אבל לא הייתה עדיין פתיחה ולא היו צירים משמעותיים ושוחררתי הביתה. ביום חמישי חשדתי שאני לא מרגישה תנועות, אבל מכיוון שזה סוף ההריון, כבר קצת היה לי קשה לדעת מתי זה ציר מדומה ומתי זו תנועה והנחתי שהכל בסדר. בצהריים החלטנו לנסוע למיון ושם מהר מאוד התברר גודל האסון...
המבט של הרופא הבכיר ותנועת היד של "אין מה לעשות" לעולם לא יצאו לנו מהראש... כאילו רכבת נכנסת בנו ואין לנו שום שליטה על מה שקורה ולעזאזל חלום הבלהות הזה לא מסתיים, מתי נתעורר? מאותו רגע התחילו כל ההסברים של מה אמור לקרות עכשיו, לידה רגילה, שתסתיים ביציאה שלנו מבית החולים בלי סלקל, בלי קול... 24 שעות של המתנה לקטטר שיבצע את הפתיחה המלאכותית ולזירוז שייצר צירים ובינתיים לחץ הדם שעולה, מתחילים לחשוד שיש רעלת הריון מאוחרת. וכל אותו זמן אנחנו מדברים בינינו, בוכים, לא מבינים איך הגענו לסיטואציה הזאת, כשכבר הכל מוכן לקראתה, המגירות מלאות בדברים שקנינו (למזלנו את רובם השארנו בחנות), בחיתולים מכובסים עם ריח של תינוקות ובעיקר אנחנו מלאים בהתרגשות וציפייה אדירים.
עוד לא ציינתי שיש לנו 2 ילדים מקסימים בבית – בן 8.5 ובת 4.5. לקח לנו לא מעט זמן להיות שלמים עם ההחלטה להביא עוד ילד והנה כשהכל כל-כך מרגיש נכון – זה מה שקורה.
ביום שישי ה-25/10/13 ב-17:33 היא נולדה בשקט מוחלט. החלטנו שכדי לשמור על השפיות שלנו, לא נראה אותה וגם לא אנחנו נקבור אותה. ההחלטה הזו, שעדיין מרגישה לי נכונה, יש בה גם הרבה תחושת אשמה. בעיקר מרגישה שנטשתי אותה. וכמובן האשמה והאכזבה מהגוף שלי שלא הצליח לגונן עליה...
אחרי שנולדה אמרו לנו המיילדות שחבל הטבור היה כרוך מאוד הדוק פעמיים סביב הצוואר שלה ופעם אחת נוספת סביב הגוף. בשכל אני יודעת שאני לא אשמה, אבל רגשית האשמה כל הזמן הולכת איתי.
כל-כך הרבה עבר ב-3 השבועות האלה. התמודדות רגשית כל-כך קשה עם עצמי, עם הגוף, עם האשמה והכעס. התמודדות עם הסביבה – חברים, הורים מביה"ס והגן, משפחה קרובה ורחוקה. כאלה שמגיבים מדהים, נותנים תמיכה אבל גם מאפשרים מרחב, כאלה שמגיבים בחוסר טאקט, כאלה שנעלבים מכך שאני רוצה מרחב, כאלה שחושבים שאני אמורה להגיב בצורה מסוימת והם יודעים מה נכון לי וגם כאלה שלא מגיבים...
קשה להגיד את זה, אבל אם כבר קרה כזה אסון, אני שמחה שגם משהו טוב יצא ממנו – בעלי ואני שהיינו צמודים בכל התהליך, הפכנו עוד יותר קרובים וביחד. הוא באמת ליווה אותי בכל רגע, קיבלנו את כל ההחלטות במשותף ואנחנו ממשיכים לשמחתי להיות במקום הזה. וכן, אנחנו חושבים כבר על ההריון הבא, נדמה לי שאנחנו חושבים על זה עוד מחדר המיון בו גילינו את הזוועה. זו נקודת האור שלנו, משהו להאחז בו. יש מי שיאמר שצריך לעבד רגשית קודם את מה שקרה, לתת לעצמנו להיות בתוך זה, אבל אני חושבת שאנחנו לגמרי בתוך הקושי, לא מדחיקים, מאפשרים לעצמנו ולילדים לבטא את הכאב. אבל יחד עם זה, חולמים על ימים טובים יותר.
יש עוד המון תחושות ומחשבות שעוברות, אבל קשה להוציא הכל בפעם אחת. מקווה שאצליח לכתוב עוד בהמשך.
