3 אנשים.. בתוכי..
אני אפרוש לפניכם את כל השטויות שלי.. אני מרגישה כמו 3 אנשים שפועלים לבד, כל אחד בנפרד בלי תאום, בלי לשאול את האחר מה הוא רוצה.. הם כולם צריכים לעבוד ביחד, אבל הם לא.. אני נקרעת בין שלושתם.. הרגש שלי- שאומר לי שאני צריכה לרעוב, שאני צריכה להעלם, שלא מגיע לי לאכול.. שאני פרה שמנה ומגעילה, שאני חזירה, שאני צריכה לסתום את הפה, שאני חייבת להיות בשליטה, חייבת להשיג את המטרות שלי שהן הצומות והמשקל יעד.. חייבת לסבול, חייבת לגרום לעצמי כאב, חייבת לבדוק איפה הגבול שלי, חייבת להיות קרה ומרוחקת, חייבת.. הוא מציב לי חוקים.. אומר לי שבחיים אני לא יהיה מאושרת אם לא אעמוד בחוקים האלה, שאני חייבת לא לאכול, חייבת לא לדבר- לא להסגיר את עצמי, את ההרגשות שלי בפני אנשים, שאני חייבת להיות חזקה.. שאני צריכה לשלוט בעצמי.. שאני חייבת לא לאכול- כי רק זה נותן לי הרגשה של שליטה, רק זה נותן לי להרגיש טוב, תחושת הריחוף הזאת, התחושה הזאת ששום דבר לא משנה, ואף אחד לא יכול לשנות לי את המצב רוח כשאני כל כך מרחפת.. הרגש הזה אומר לי שאני חייבת את העולם הזה שיצרתי לעצמי, זה שיש בו רק אותי ואת הקלוריות, ואת המספרים. המקום הזה שאני שולטת בו על הכל, שהוא רק שלי, שאם אני רוצה להרגיש טוב אני לא אוכלת, ואם אני רוצה להשתחרר מהשדים ומהכעסים, ומרגשות האשם אני יכולה להקיא- להוציא את זה מהגוף שלי. הרגש הזה שאומר לי שאני צריכה להיות כמה שיותר רזה וחולה, שאני חייבת ``לנצח`` במרוץ הזה (אני מניחה שהוא נגד עצמי), שאסור לי להפסיק עכשיו. הרגש הזה שאומר לי שאני חייבת להיות בשליטה לא משנה מה יקרה, ואסור לי להעזר, אני חייבת הכל לבד- כי אחרת אני לא שווה.. הרגש הזה שאומר לי שאני פרה שמנה ומגעילה, שאני חזירה, שאני חסרת שליטה, שאין בי כלום ואני אפס ואם אני לא מצליחה להרזות אז אני לא שווה. הרגש הזה שאומר שאני רק חייבת.. חייבת להצליח.. והגוף שלי- הוא זז כל בוקר, כשהנפש שלי בקושי מסוגלת לזוז ולהזיז אותו, הוא פשוט מצליח לקום וללכת למקומות האלה שאני צריכה ללכת אליהם, לביה``ס, מביה``ס הביתה, קצת לריצה קטנה לפעמים, הוא בדר``כ אוכל בשבילי.. בלי שאני רוצה, בלי שאני אומרת לו, הוא פשוט.. הידיים האלה לוקחות את עצמן ודוחפות עוד ועוד אוכל לפה, לפי החשק שלהן באותו יום, ואני אומרת להן שלא, שאני לא רוצה, שזה יגרום לי להרגיש כל כך רע אח``כ.. אבל הן לא שומעות, וממשיכות לדחוף עוד אוכל, לפי המצב רוח, לפעמים זה קצת, לפעמים זה הרבה.. והבטן שלי, בלי לשאול אותי, מרגישה כ``כ נפוחה ומגעיל, והאוכל מתעכל לי בקיבה, ואז גם אם אני רוצה וגם אם אני לא- אני חייבת ללכת להקיא, חייבת להוציא את זה, אי אפשר להשאר עם זה בבטן.. בלי לחשוב אני.. הגוף שלי פונה לשירותים ורוכן מעליהם עם האצבעות בפה, ומוציא את זה משם, את האוכל הזה.. המלוכלך.. ואז הגוף מחליט לו שהוא חלש, והוא רועד, והשפתיים שורפות ויבשות, והעיינים כואבות, והעור יבש.. וכואב.. וההגיון שלי- שאומר לי שאין לי סיבה להמשיך עם כל זה, שלא מגיע לי- כי אני לא שונה מכולם. לכל אחד יש את האפשרות לאכול, להזין את הגוף, להתקיים- מבלי לסבול. גם לאנשים הרבה יותר רעים, אנשים שפגעו במכוון בחפים מפשע- גם הם יכולים לעשות את זה.. לקום כל יום ולחיות ולא לסבול את הפעולה הזאת שכולם עושים, ולא לעשות ממנה כזה עניין, ולא להסתובב סביבה וסביב כל מה שקשור בה. לכל אחד יש את הזכות לעשות את זה- למה אני לא נותנת לעצמי את זה? למה אני לא נותנת לעצמי לחיות איתי בשלום? מה עשיתי שהוא כל כך נורא? אני בסך הכל אחת כמו כולם.. ולכולם יש זכות להיות כאן- למה אני לא נותנת לעצמי? ההגיון הזה אומר לי שאין לי סיבה לשנוא את עצמי, שאני צריכה להפסיק להתעלל בעצמי וללמוד לאהוב את עצמי, ללמוד לתת לעצמי לחיות.. הוא אומר לי להפסיק להקשיב לשקרים האלה של ה``חברה`` שלי, זאת שאומרת לי להרוס את עצמי כל פעם.. זאת שמשקרת כל פעם ואני שוב ושוב הולכת אחריה.. ההגיון שאומר לי שמגיע לי קצת יותר מחיים סביב קלוריות, שאומר שאני לא צריכה לברוח מהחיים האלה, שאני לא צריכה שהמשקל יגיד לי מה מצב הרוח שלי היום ואם היום אני ``בסדר`` או ששוב אני פרה שמנה.. ההגיון הזה אומר לי שהדבר המזורגג הזה עם המספרים לא צריך לקבוע לי את החיים, הוא אומר לי שאני צריכה לתת לעצמי.. להחליט עכשיו וכאן שדי לי, מספיק לי מכל ה``חיים`` האלה, או בעצם, העולם שיצרתי לעצמי כדי לברוח.. ההגיון הזה יודע שאין טעם בלנסות להגיע למשקל היעד- הוא יודע שבחיים לא יספיק לי שום משקל, ושתמיד יהיה רזה יותר, ושתמיד יהיה חולה יותר, שתמיד אני אשנא את עצמי בדרך הזאת והמספרים על המשקל, נמוכים ככל שיהיו- לא יביאו לי אושר.. שתחושת השליטה הזאת היא מזוייפת- ואני לא באמת בשליטה.. ההגיון הזה אומר לעזור אומץ ולטפל בעצמי עם כל הקשיים.. עם כל הפחדים.. עכשיו.. ולא אח``כ. והם מנותקים אחד מהשני.. הגוף פועל ואוכל למרות שהרגש אומר שאסור לו לאכול, שאסור, שחייבים להיות בשליטה, שחייבים להפסיק לאכול.. הרגש פועל למרות שההגיון אומר שצריך להפסיק עכשיו, שכך אי אפשר לחיות.. והגוף.. שממשיך לעבוד, למרות שכבר נגמרו הכוחות לסחוב אותו.. אני.. מרגישה כאילו אין לי בכלל קשר לעניין, כאילו אני מנותקת וכלום לא בידיים שלי, כאילו אני סתם מכונה שפועלת בצורה קבועה על דעת עצמה.. היא ממשיכה בכל מקרה, בין אם אני רוצה ובין אם אני לא.. אבל אני יודעת שזה החלטה שלי בסופו של דבר. אז הא לכם, אלו ההתלבטויות שלי. זהו.. אני מרגישה די מטופשת.. מרגישה שהמחשבות האלה דפוקות.. די דביליות.. אבל זה מה שאני מרגישה. מקסימום אני אחליף זהות החל ממחר (-; הפעם אם אתם מגיבים.. אני אשמח לתגובות שהן מעבר ל``את יכולה`` ``את חזקה``.. האמת.. שאין כ``כ מה להגיד.. לא משנה.. לילה טוב. מקווה שאתן חולמות חלומות מתוקים (סוכרזית, סוכר.. מה זה משנה). שלכן (ושלכם) באהבה, אני.
אני אפרוש לפניכם את כל השטויות שלי.. אני מרגישה כמו 3 אנשים שפועלים לבד, כל אחד בנפרד בלי תאום, בלי לשאול את האחר מה הוא רוצה.. הם כולם צריכים לעבוד ביחד, אבל הם לא.. אני נקרעת בין שלושתם.. הרגש שלי- שאומר לי שאני צריכה לרעוב, שאני צריכה להעלם, שלא מגיע לי לאכול.. שאני פרה שמנה ומגעילה, שאני חזירה, שאני צריכה לסתום את הפה, שאני חייבת להיות בשליטה, חייבת להשיג את המטרות שלי שהן הצומות והמשקל יעד.. חייבת לסבול, חייבת לגרום לעצמי כאב, חייבת לבדוק איפה הגבול שלי, חייבת להיות קרה ומרוחקת, חייבת.. הוא מציב לי חוקים.. אומר לי שבחיים אני לא יהיה מאושרת אם לא אעמוד בחוקים האלה, שאני חייבת לא לאכול, חייבת לא לדבר- לא להסגיר את עצמי, את ההרגשות שלי בפני אנשים, שאני חייבת להיות חזקה.. שאני צריכה לשלוט בעצמי.. שאני חייבת לא לאכול- כי רק זה נותן לי הרגשה של שליטה, רק זה נותן לי להרגיש טוב, תחושת הריחוף הזאת, התחושה הזאת ששום דבר לא משנה, ואף אחד לא יכול לשנות לי את המצב רוח כשאני כל כך מרחפת.. הרגש הזה אומר לי שאני חייבת את העולם הזה שיצרתי לעצמי, זה שיש בו רק אותי ואת הקלוריות, ואת המספרים. המקום הזה שאני שולטת בו על הכל, שהוא רק שלי, שאם אני רוצה להרגיש טוב אני לא אוכלת, ואם אני רוצה להשתחרר מהשדים ומהכעסים, ומרגשות האשם אני יכולה להקיא- להוציא את זה מהגוף שלי. הרגש הזה שאומר לי שאני צריכה להיות כמה שיותר רזה וחולה, שאני חייבת ``לנצח`` במרוץ הזה (אני מניחה שהוא נגד עצמי), שאסור לי להפסיק עכשיו. הרגש הזה שאומר לי שאני חייבת להיות בשליטה לא משנה מה יקרה, ואסור לי להעזר, אני חייבת הכל לבד- כי אחרת אני לא שווה.. הרגש הזה שאומר לי שאני פרה שמנה ומגעילה, שאני חזירה, שאני חסרת שליטה, שאין בי כלום ואני אפס ואם אני לא מצליחה להרזות אז אני לא שווה. הרגש הזה שאומר שאני רק חייבת.. חייבת להצליח.. והגוף שלי- הוא זז כל בוקר, כשהנפש שלי בקושי מסוגלת לזוז ולהזיז אותו, הוא פשוט מצליח לקום וללכת למקומות האלה שאני צריכה ללכת אליהם, לביה``ס, מביה``ס הביתה, קצת לריצה קטנה לפעמים, הוא בדר``כ אוכל בשבילי.. בלי שאני רוצה, בלי שאני אומרת לו, הוא פשוט.. הידיים האלה לוקחות את עצמן ודוחפות עוד ועוד אוכל לפה, לפי החשק שלהן באותו יום, ואני אומרת להן שלא, שאני לא רוצה, שזה יגרום לי להרגיש כל כך רע אח``כ.. אבל הן לא שומעות, וממשיכות לדחוף עוד אוכל, לפי המצב רוח, לפעמים זה קצת, לפעמים זה הרבה.. והבטן שלי, בלי לשאול אותי, מרגישה כ``כ נפוחה ומגעיל, והאוכל מתעכל לי בקיבה, ואז גם אם אני רוצה וגם אם אני לא- אני חייבת ללכת להקיא, חייבת להוציא את זה, אי אפשר להשאר עם זה בבטן.. בלי לחשוב אני.. הגוף שלי פונה לשירותים ורוכן מעליהם עם האצבעות בפה, ומוציא את זה משם, את האוכל הזה.. המלוכלך.. ואז הגוף מחליט לו שהוא חלש, והוא רועד, והשפתיים שורפות ויבשות, והעיינים כואבות, והעור יבש.. וכואב.. וההגיון שלי- שאומר לי שאין לי סיבה להמשיך עם כל זה, שלא מגיע לי- כי אני לא שונה מכולם. לכל אחד יש את האפשרות לאכול, להזין את הגוף, להתקיים- מבלי לסבול. גם לאנשים הרבה יותר רעים, אנשים שפגעו במכוון בחפים מפשע- גם הם יכולים לעשות את זה.. לקום כל יום ולחיות ולא לסבול את הפעולה הזאת שכולם עושים, ולא לעשות ממנה כזה עניין, ולא להסתובב סביבה וסביב כל מה שקשור בה. לכל אחד יש את הזכות לעשות את זה- למה אני לא נותנת לעצמי את זה? למה אני לא נותנת לעצמי לחיות איתי בשלום? מה עשיתי שהוא כל כך נורא? אני בסך הכל אחת כמו כולם.. ולכולם יש זכות להיות כאן- למה אני לא נותנת לעצמי? ההגיון הזה אומר לי שאין לי סיבה לשנוא את עצמי, שאני צריכה להפסיק להתעלל בעצמי וללמוד לאהוב את עצמי, ללמוד לתת לעצמי לחיות.. הוא אומר לי להפסיק להקשיב לשקרים האלה של ה``חברה`` שלי, זאת שאומרת לי להרוס את עצמי כל פעם.. זאת שמשקרת כל פעם ואני שוב ושוב הולכת אחריה.. ההגיון שאומר לי שמגיע לי קצת יותר מחיים סביב קלוריות, שאומר שאני לא צריכה לברוח מהחיים האלה, שאני לא צריכה שהמשקל יגיד לי מה מצב הרוח שלי היום ואם היום אני ``בסדר`` או ששוב אני פרה שמנה.. ההגיון הזה אומר לי שהדבר המזורגג הזה עם המספרים לא צריך לקבוע לי את החיים, הוא אומר לי שאני צריכה לתת לעצמי.. להחליט עכשיו וכאן שדי לי, מספיק לי מכל ה``חיים`` האלה, או בעצם, העולם שיצרתי לעצמי כדי לברוח.. ההגיון הזה יודע שאין טעם בלנסות להגיע למשקל היעד- הוא יודע שבחיים לא יספיק לי שום משקל, ושתמיד יהיה רזה יותר, ושתמיד יהיה חולה יותר, שתמיד אני אשנא את עצמי בדרך הזאת והמספרים על המשקל, נמוכים ככל שיהיו- לא יביאו לי אושר.. שתחושת השליטה הזאת היא מזוייפת- ואני לא באמת בשליטה.. ההגיון הזה אומר לעזור אומץ ולטפל בעצמי עם כל הקשיים.. עם כל הפחדים.. עכשיו.. ולא אח``כ. והם מנותקים אחד מהשני.. הגוף פועל ואוכל למרות שהרגש אומר שאסור לו לאכול, שאסור, שחייבים להיות בשליטה, שחייבים להפסיק לאכול.. הרגש פועל למרות שההגיון אומר שצריך להפסיק עכשיו, שכך אי אפשר לחיות.. והגוף.. שממשיך לעבוד, למרות שכבר נגמרו הכוחות לסחוב אותו.. אני.. מרגישה כאילו אין לי בכלל קשר לעניין, כאילו אני מנותקת וכלום לא בידיים שלי, כאילו אני סתם מכונה שפועלת בצורה קבועה על דעת עצמה.. היא ממשיכה בכל מקרה, בין אם אני רוצה ובין אם אני לא.. אבל אני יודעת שזה החלטה שלי בסופו של דבר. אז הא לכם, אלו ההתלבטויות שלי. זהו.. אני מרגישה די מטופשת.. מרגישה שהמחשבות האלה דפוקות.. די דביליות.. אבל זה מה שאני מרגישה. מקסימום אני אחליף זהות החל ממחר (-; הפעם אם אתם מגיבים.. אני אשמח לתגובות שהן מעבר ל``את יכולה`` ``את חזקה``.. האמת.. שאין כ``כ מה להגיד.. לא משנה.. לילה טוב. מקווה שאתן חולמות חלומות מתוקים (סוכרזית, סוכר.. מה זה משנה). שלכן (ושלכם) באהבה, אני.
