28 בפנים

[nirnir1]

28 בפנים ../images/Emo88.gif

גם אם לא מסכימים איתו, בנושא סרבנות השרות בשטחים, י עדיין מרתק לקרוא על הנעשה בתוך הכלא הצבאי, ממי שחווה זאת במשך 28 יום, י שיקום אסירים? החזרה לשרות צבאי תקין ? דאגה למצב הנפשי ? ...י מתוך עיתון הארץ (בו הוא כותב את מדור- קפטן אינטרנט) י ".. עודכן ב-18/09/02 12:30 28 בפנים מאת שחר סמוחה שחר סמוחה, חייל מילואים שסרב לשרת בשטחים, נשפט ל-28 ימי מאסר בכלא 6 ומצא את עצמו בחבורת הסרבנים הכלואים - אתגר לא פשוט גם לסוהרים הצבאיים וגם לסרבנים עצמם. יומן כלא צילומים: ניר כפרי כלא 6. קל מאוד לזהות את הסרבנים בכלא. כמעט תמיד יש להם ספר ביד "יובל, אביעד, שחר, קומו! עכשיו!" מרעים עלינו המד"כ, "אתם רוצים להשתחרר מחר? אתם לא תשתחררו עם הטפסים האלו". השעה היא 1:30 בלילה, כמה שעות לפני השחרור הביתה. הוא מדליק את נורת הפלורסצנט ומסנוור אותנו, שלושה אנשים מבולבלים ועצבנים מהיקיצה האלימה. "אתם לא מבינים שהמ"פ ירצה לדבר איתכם על הטפסים? הסדירניקים אף פעם לא כותבים דברים כאלה. הם כותבים ´כן, לא, כן, לא´. אבל בגלל מה שאתם כתבתם הוא יהיה חייב לדבר איתכם ולשאול למה כתבתם את מה שכתבתם. זה יעכב לכם את היציאה". רק אחרי רגע אנחנו מבינים שהוא מדבר על טופסי המשוב שמילאנו כמה שעות קודם לכן, נוהל רגיל לפני שחרור. בניגוד לסדירניקים, אנחנו, חבורת המשותף לכולם הוא הייאוש מהמערכת, כולל חלק מהסגל הסרבנים, הרשינו לעצמנו למתוח ביקורת על האוכל, על הסגל, על הפעילויות, ונראה שהכנסנו את עצמנו לעימות מיותר שעשוי לעכב לנו את היציאה הביתה, בעוד ארבע-חמש שעות. כדי להשתחרר חייבים למלא את הטופס בכנות, אבל אם ממלאים את הטופס בכנות אי אפשר להשתחרר. מלכוד ?22 יובל יושב על המיטה שלו רדום והמום, אביעד מזלזל בחוקיות הטפסים ומצהיר שהוא ישתחרר מהכלא איתם או בלעדיהם, ואני מנסה לחשוב על פתרון שיניח את דעת כולם. אני מבקש מהמד"כ טפסים חדשים ומסביר לו שכרגע, כל מה שמעניין אותנו זה לעוף מהכלא כמה שיותר מהר. המד"כ חושב קצת, שוקל ומחליט שלא לאפשר לנו לתקן את העוול. "אי אפשר, אי אפשר", הוא מניד בראשו לשלילה ומיד גורם לשלושתנו לתהות בצעקות שאם כך, מדוע לעזאזל הוא היה צריך להעיר אותנו? "עזבו, לכו לישון", הוא נעלם לתוך החשיכה, "יהיה בסדר". אני צובט את עצמי לוודא שלא הזיתי את הסיטואציה ושאני באמת ער, ונרדם מיד. אבל אני מקדים את המאוחר. זאת הרי לא הפעם הראשונה שאני צובט את עצמי כאן. הפעם הקודמת היתה לפני שבועיים, כשהמחלה תקפה אותי פתאום. המחלה הארורה הזאת במקום הארור הזה, פלוגה ב´ בכלא 6 שבעתלית. הסירוב השפעת התחילה ביום ה-13 לשהותי בכלא. אם יש מקום שלהיות בו חולה זה ממש חרא, זה הכלא. לא רק בגלל שהאף דולף, אין שקט מסביב ועשן של סיגריות אופף אותך כל הזמן, אלא בעיקר בגלל שאין למחלה משמעות מבחינת הפעילות היומיומית של האסיר. מה המשמעות של "גימל" אם ממילא שום פעילות אינה מתבצעת? המחלה גם העלתה על פני השטח את כל מה שהצלחתי להדחיק עד אז. אני חף מפשע ואין לי מה לעשות פה. מתי לעזאזל כבר ייגמר הסיוט ואני אצא מבית המשוגעים המטונף הזה? לא שלא סבלתי עד אז. בכלא סובלים וכל מי שאומר אחרת הוא שקרן או טיפש. אבל ניסיתי לשים את התחושות בצד ולזרום עם הסיוט, להעביר שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, לחכות שהאיוולת הזאת תיגמר. ניסיתי, כמאמר המקום, להקטין ראש ולדבוק במנטרה של הצמד אמינוב וחביש מהתא שלי: "כוס אוחתו צה"ל". אבל בסופו של דבר המרירות תמיד חיכתה שם. בעצם אף פעם לא חשבתי שמגיע לי לשבת 28 יום בכלא. אני יודע אמנם שהמערכת הצבאית חייבת להיות מושתתת על ציות מוחלט, וביני לבין עצמי אני יודע שאילו אני הייתי המפקד שלי, מן הסתם גם אני הייתי זורק אותי לכלא. אבל מה כבר עשיתי? בסך הכל לא הסכמתי להשתתף בכיבוש בשטחים. אף על פי שניסיתי לא לראות את הכניסה לכלא כעלבון אישי, בלתי אפשרי להתגבר על תחושת הבגידה מצד המערכת, שהישיבה בכלא מעוררת. בשירותי הסדיר הייתי לוחם בנח"ל המוצנח עד לשחרור, ובמילואים בסיירת של חטיבת שריון. מעולם לא ביקשתי פטור, לא הגשתי ולת"ם ולא הגעתי ליום ראיונות כדי לספר על בעיות בבית, בעבודה, בלימודים. תמיד הייתי ילד טוב ועשיתי הכל, אבל עכשיו, כשהמצפון שלי לא מאפשר לי ליטול חלק בפעולות שצה"ל מבצע בשטחים, כל הרקורד האישי - 11 שנים של דם, יזע, דמעות וסיכוני חיים מוחשיים - נמחק. עכשיו, אני אויב הציבור. חלק לא קטן מהחיילים והקצינים בפלוגה שלי אפילו לא העיפו עלי מבט ביום הגיוס שבו סירבתי. למעט חבר אחד, אף אחד מהפלוגה לא יצר איתי קשר במשך כל התקופה ששהיתי בכלא. אמרתי לעצמי במשך שבועיים שלא אכפת לי, אבל השפעת כנראה מוציאה יחד עם הזיעה גם את הרגשות, ואני מודה בפני עצמי: כן, זה מעליב. כן, אני מסכן. כן, הם בני זונות. כוס אוחתו צה"ל. כשחולים ומרירים, הכל נראה רע. על אף שאת הסיגריה האחרונה שלי (נובלס, מקבלים כאן 10 כאלו ביום) עישנתי אתמול ואני מנסה לנצל את המחלה בשביל להפסיק לעשן, סירחון הניקוטין שהצטבר בין שתי אצבעותי שאוחזות בעט שמתרוצץ עכשיו על הנייר מולי מתערבב עם הסירחון הנוראי שבוקע משירותי ה"בול קליעה" בירכתי התא ומדכא אותי עוד יותר. העובדה שכמה סרבנים אחרים שהפכו בשבועיים האחרונים לחברים קרובים, כאלו שעד סוף ימי אוכל להגיד עליהם "We did time together", משתחררים בעוד שלושה ימים, לא עוזרת. עם זאת, כפי שאומר אחד מהם, שחם רמח, לכל אחד בכלא יש הבריחה הקטנה שלו. יש כאלה שקוראים בלי סוף, יש כאלה שלא עוזבים את הטלוויזיה, יש כאלה שמקפידים לצאת בכל בוקר לעבודות הכפייה בבסיס המזון הסמוך, ויש כאלה שכותבים. וזה מה שאני עושה. בריחה לא רעה. אלא שכשכותבים מתוך הכלא יומן של אסיר, לבסוף גם צריך לתאר איך מרגישים כאן ולא רק איך מעבירים את הזמן, וזה מדכא. אבל "ככה זה", כמו שאמר קורט וונגוט ב"בית מטבחיים 5". זה המחיר של הבריחה שלי.

 

[nirnir1]

המישפט (המשך)

המשך הכתבה:- המשפט קצת יותר משבועיים לפני המחלה המרירה, אחרי לילה ארוך עם שינה קצרה, יצאתי מהמיטה הנוחה בתל אביב, לבשתי מדים, נעלתי נעליים, אמרתי שלום לחברה ונסעתי עם חבר טוב מהפלוגה לבסיס האימונים שליד בית גוברין, שנינו נחושים לסרב להתגייס לתעסוקה המבצעית של הפלס"ר בגדה. לא קל היה לי להחליט שלא אשרת עוד בשטחים. זו החלטה שנבנתה לאט לאט, והתבססה על שנים של זיכרונות כואבים מהאינתיפאדה הקודמת, על מאות שעות מתסכלות של צפייה בחדשות, על אלפי מלים מצמררות שקראתי בעיתונים ועל לא מעט חוויות לא נעימות מכמה תעסוקות מבצעיות כחייל מילואים. האירוע שלבסוף גרם לי להיות נאמן לעצמי ולא לחברים בפלוגה, ולצאת מחיקו החמים של הקונסנזוס, היה הרס הבתים המאסיווי ברפיח הפלשתינית בחורף האחרון. שבוע לאחר ה"חישוף" התפרסם "מכתב הקצינים והלוחמים" ואני הוספתי את חתימתי. באותו יום ראשון של "אימון לקראת לחימה", שבסופו נשלחו חצי מחיילי הפלוגה לצומת תפוח, והחצי השני לשמירות על עצירים פלשתינאים במחנה עופר, הייתי כבר מוכן להיכנס לכלא, אבל זה לא קרה. בניגוד לסיכום עם המ"פ, לפיו הוא לא יעביר אותנו את טקס הזובור שבשהייה עם החברים שהלכו לתעסוקה, זה בדיוק מה שקרה. למ"פ היה ברור כבר בצהריים שהמח"ט שאמור היה לשפוט אותנו לא יגיע לבסיס באותו יום, אבל הוא השאיר אותנו בכל זאת בבית גוברין עד הערב, נאלצים לסבול מבטים מרושעים של חברים לשעבר, התעלמות מוחלטת מצד אחרים, אבל מדי פעם גם שיחות עידוד בודדות, מחברים שהצליחו להניח את הממלכתיות הביטחוניסטית בצד לכמה רגעים ולהיות בני אדם. בסופו של דבר, אחרי שעות של רביצה על הקיטבגים, שוחררנו הביתה עד למחרת. "המח"ט ישפוט אתכם ב-10", הודיע המ"פ. המשפט היה פארסה. על אף שידעתי מראש שישנה הנחיית רמטכ"ל לעונש של 28 ימי מחבוש על סירוב לשרת בשטחים, ציפיתי שמפקדי, האיש עם המדים הקטנים מכפי מידותיו והמלא בחשיבות עצמית, ייתן לי עונש שיזכיר את מספר ימי המילואים אליהם נקראתי (12, מהם כנראה שישה בפועל). אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. כיוון שהעונש שלי הוכתב מראש, כל הליך המשפט איבד את משמעותו ולא היה כל טעם במלים הבודדות שאמרתי כאשר הוצע לי, על פי כללי הפרוטוקול, לומר את דברי. 28 בפנים. גם החבר נשפט, אבל בסוף התקפל. אני הולך לכלא לבד. אם לפני הסירוב הייתי ילד ממושמע, בדרך אל הכלא הבנתי שאני גם ילד טמבל. איזה עוד אסיר היה לוקח איתו את חברתו ומסיע את עצמו למאסר? תהליך הכניסה לכלא די מייגע. אחרי ההתייצבות בשלישות היחידה, צריך להגיע לבית חולים 10 בחיפה כדי להיבדק על ידי רופא שמוצא אותך אוטומטית כשיר למעצר, ואז לחזור ליחידה ומשם להמשיך עם נציג שלה עד לכלא. במקרה שלי, הנציג הוא ילד בן 19 ששמח להתלוות אלי ואל חברה שלי לאוטו במקום להיסחב באוטובוסים, וכאות תודה לא מפסיק לטחון לנו את השכל. אנחנו מציעים לו אפרסק שיסתום לו את הפה, אבל הילד לא למד שלא מדברים בפה מלא. אחרי עשר דקות נסיעה אנחנו מגיעים לכלא, החברה עוזבת בדמעות, והילד מביא אותי אל סככה קטנה שבסופה דלת ברזל נעולה ובמרכזה צוהר קטן. מעל הדלת ריסס מישהו לתוך שבלונה של גופנים מעוצבים כתובת בספריי כחול: OZ.

 

[nirnir1]

הקליטה

המשך:- קליטה לאחר תהליך הקליטה הקצר שכולל מילוי טפסים, חתימה על קיטבג (מדי הכלא אפורים), חיפוש בתיק והחרמה של סכיני גילוח אזרחיים וכל חפץ עשוי זכוכית, אני עובר דרך מסדרון שהוא כלוב עד לשער הברזל הגדול של פלוגה ב´. בתוך הפלוגה עורכים עוד חיפוש. אחד המד"כים (מדריך כלואים) מורה לי לשפוך את כל תכולת התיק על שמיכה, ואז אני מתבקש להוריד נעליים ועובר גם חיפוש גופני. אחר כך מקבלים את התגיות השחורות של אנשי המילואים. זהו, אני בפנים. אני מביט מסביב על שטח הפלוגה - שהפכה לביתי לשבועיים וחצי הבאים, עד שהועברתי לאגף אחר בכלא - ולהפתעתי אפשר לראות לא מעט שמים שהייתי בטוח שיחולקו למעוינים קטנטנים של רשת ברזל סבוכה. לעומת זאת, כל קיר, גג או פתח שמישהו חשב עליו כעל נקודה אפשרית לבריחה, מכוסים בתלתלי תיל צפופים. אני מרים את התיק של המילואים, את התיק הקטן של העבודה המלא בספרים ואת הקיטבג החדש שקיבלתי וצועד אל תא מספר 5 - התא של המילואימניקים. בכניסה אל התא אני מנסה לעטות על עצמי מבט של אחד שראה כבר הכל כשבפנים אני יודע שעוד לא ראיתי כלום. חבורה של אנשים שבוהים מטווח מטר בטלוויזיה שבכניסה מרימים מבט אל הבשר הטרי. "סרבן?" שואל אחד מהם לפני שאני מספיק להוציא מלה מהפה. אני מהנהן. "אתם מאחורה", הוא מפטיר ומתמקד שוב ב-MTV. אני פוסע כמה פסיעות בין מיטות הקומותיים שמשני צדדי ורואה בחור מתולתל, גבוה וחייכני שנראה שונה מכל שאר שוכני החדר. מתברר שזה שחם וששאר הסרבנים בחדר - אורי פיין, אביעד רויטגרונד, מאור פרסאי ויובל רון - נמצאים באותו רגע במד"ס. שחם לוקח אותי ל"קצינייה", מתחם הקצינים הכלואים, ועושה לי סיבוב בפלוגה, מסביר לי על הנהלים ומכיר לי את הסרבנים הפחות ספורטיוויים. קל מאוד לזהות את הסרבנים בכלא. כמעט תמיד יש להם ספר ביד. בתוך שעתיים אני מכיר את כל שאר הסרבנים הכלואים, 11 במספר, ומבין שהשד אינו נורא כל כך. הגעתי לקבוצת תמיכה מגובשת להפליא, שהיא למעשה המאפיה החזקה ביותר בפלוגה וזוכה לכבוד והערכה הן מצד שאר הכלואים הן מצד הסגל. בשעה 20:00 מורה הסגל לכל המילואימניקים שאינם קצינים לחזור לתא כדי להיספר ולהינעל בו עד 5:30 בבוקר. גם את אלו שבקצינייה נועלים, אבל שם אפשר להסתובב במועדון קטן ולא להיות נעול כל הלילה בין ארבע קירות. הספירה, לפחות במקרה של תא המילואימניקים, מתנהלת כך: כל אסיר עומד ליד מיטתו ("לא להישען על המיטות!") והסמל מקריא אחד אחד את שמות הדיירים. מי ששמו מוקרא צריך לומר "הסמל" ולהסתובב לאחור. סמלים עם ידע לקוי בהנדסת המרחב מתעקשים על "סיבוב לאחור ב-360 מעלות!". כמעט לכל ספירה, כפי שלמדתי בהמשך, יש הסיפור הקטן שלה. בבקרים יש כאלו שלא קמים מן השינה והם מעצבנים את המד"כים; בערבים האסירים נהנים לחבוש את כובעיהם בצורה מטופשת ולשים ללעג את המעמד שמתנהל, מצדם של המפקדים לפחות, ברצינות תהומית. מפקדים עצבנים שמרגישים שכבודם נפגע נוקטים בסנקציה החמורה ביותר מבחינתם - ספירה חוזרת. האסירים בדרך כלל מתפוצצים מצחוק. יוצא דופן בשגרה הזו הוא ערב שבו משודרת בטלוויזיה תוכנית אטרקטיווית במיוחד. במקרה כזה הספירה מסתיימת בשקט תוך שתי דקות. בלילה הראשון, כמו בכל לילה אחר בתא מספר 5, מתרכזים הסרבנים יחד בחלקו האחורי ומשוחחים ביניהם, מנסים על פי רוב להתנתק מהכאוס שמחוללים שאר הכלואים. אלו, כמעט תמיד, עסוקים בשש-בש, בקלפנות, בוויכוח על זווית המאוורר ובמריבות קולניות על הערוץ הרצוי בטלוויזיה שבחדר (שיתוף הפעולה בין חברת יס לשלטונות הצבא הגיע גם אל מאחורי הסורגים). בדרך כלל, כל הפעילויות הללו מתנהלות במקביל, כל הזמן, עד שהולכים לישון בסביבות 24:00-23:30. הייתי סקפטי באשר לסיכויי להירדם בלילה הראשון אבל העייפות מיום ההתרוצצויות הארוך, והעובדה שקיבלתי את הקומה התחתונה במיטת הקומותיים, מקלות. רגע לפני השינה אני הולך בחוסר ברירה להשתין בחור ה"בול קליעה" המסריח שבקצה התא ושמשמש את כל הכלואים עד הבוקר. אני נכנס לתא המצחין, נזהר שלא לדרוך על שום דבר אורגני, נושם דרך הפה ומשתין. שנייה לפני שאני יוצא אני מרים את המבט אל הניאגרה העתיקה שמעל לבור. כתוב עליה בטוש כחול לא מחיק: "לא להביא ביד". בבוקר הראשון בכלא אני חושב שהתעוררתי מהשינה הטרופה כמה דקות לפני הצלצול הנוראי, אבל לא בטוח בזה. מה שבטוח הוא שכל בוקר מחדש יש סדיסט תורן שנכנס לאמוק של צלצולים בפעמון בית הספר הרעשני להחריד, שנועד להשכים את הכלואים בפלוגה ב´. בסוף שתי דקות מצלצלות שנדמות כנצח ב-5:30 בבוקר מדהים לגלות שתמיד יש כמה אנשים שלא התעוררו, אבל כל מי שכן התעורר כבר עצבני לגמרי. מה שקורה בהמשך אפילו פחות נעים. כדי להקים את מי שעדיין לא התעורר, תמיד יש אידיוט שידליק את הטלוויזיה בפול-ווליום על MTV או MusicBox ברוסית. המוסיקה שבוקעת מהמכשיר מחסלת סופית כל רצון להתחיל את היום, אבל כל ניסיון לגרום לאלו שקרובים לטלוויזיה להחליש את הקקפוניה נתקל בהתעלמות בוטה. זה נגמר רק כשאחד הסמלים נכנס לחדר כדי לספור אותנו. עד נעילת התא שוב, בערב, יהיו עוד שתי ספירות. שרשרת המזון על אף היותו בית משוגעים, גם בכלא מתקיימת מערכת הייררכית מקבילה לזו שמתקיימת בטבע. הדבר מתבטא בשרשרת המזון של הכלואים, שאותה ניתן לראות בכמה אופנים. מזווית הראייה הפורמלית, החוליה העליונה בשרשרת היא פלוגה א´. אלו שיושבים בה שפוטים לתקופות מאסר קצרות יחסית ונחשבים לכאלו שאינם מהווים סיכון לעצמם או לסביבתם. בפלוגה א´ אוכלים עם סכין ומזלג, יוצאים לעבודות בבסיסי ציוד ומזון ושומרים עם משרוקיות על מגדלי השמירה שמקיפים את הכלא. החוליה הבאה היא פלוגה ב´, שמלבד מתחם הקצינייה ותא המילואימניקים שאנחנו יושבים בו, מאוכלסת בעיקר בחיילי סדיר שנחשבים לבעייתיים מעט יותר מהכלואים שבפלוגה א´. הרוב המוחלט של הכלואים בפלוגה הם עריקים, אבל יש גם לא מעט עברייני סמים, סוחרי וגנבי נשק ואפילו סוחר נשים אחד. המשמעת בפלוגה ב´ קפדנית יותר, ובחדר האוכל אוכלים בכפות בלבד. גם מפלוגה ב´ יוצאים כלואים לעבודות, אבל כאן הסינון של הרשאים לעשות זאת קפדני יותר. בפלוגה ג´, קרוב יותר לקרקעית, נעולים בכל תא במשך כמעט כל היום כ-20 כלואים שנחשבים למסוכנים יותר מאלו שבפלוגה ב´. המשמעת שם רצחנית. מי שלא מתעורר בבוקר מקבל תלונה; מי שצועק בחדר האוכל מקבל תלונה; מי שמרים טלפון ללא אישור מקבל תלונה. המיץ של הזבל, בתחתית שרשרת המזון, הוא "האגף", שם נמצאים כלואים שכפותים בידיהם ולעתים גם ברגליהם, ושהגיעו למקום בגלל נטיות אובדניות או מעורבות בקטטות. הם כלואים בתאים קטנים במשך 23 שעות ביממה, ונמצאים תחת השגחה צמודה של חיילים מפלוגה א´ כדי שלא יתאבדו. באגף מתקיימים למעשה תנאי בידוד, ומהיכרות עם אנשים שהוכנסו לשם לתקופות קצרות או ארוכות, אפשר לקבוע שהקלות שבה ילדים בני 21-18 מושלכים אליו היא בלתי נסבלת. בראייה פחות פורמלית, כל פלוגה בנפרד מהווה מיקרוסמוס עם מעמדות משלה. בכל פלוגה, ללא יוצא מן הכלל, קיים ייצוג יתר לאוכלוסיות החלשות של החברה הישראלית. חלקם של העולים מחבר המדינות ומאתיופיה ושל הדרוזים גדול בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה, ויש להניח שרבים מדי מהכלואים יראו בעתיד את צדן הפנימי של חומות בתי הכלא האזרחיים. מעגל הפשע של החברה הישראלית מתחיל בבתי הכלא הצבאיים וממשיך לאזרחיים. שום ניסיון לא נעשה על מנת למנוע את התהליך. לא שיעורים, לא הרצאות, לא עבודות שמטפחות חשיבה עצמאית. לא כלום. כלא 6 מתפקד למעשה כחממה לגידול עברייני העתיד של המדינה. שלטונות הכלא, הן במקרה של החיילים הסדירים והן אצל המילואימניקים, לא עושים פעילות כלשהי שנועדה להוציא את הכלואים מהמוות המוחי שהם נתונים בו. בעוד שהחיילים הסדירים בפלוגה וחלק מהמילואימניקים מועסקים בעבודות רס"ר חסרות משמעות או תועלת, מתעסקים הסרבנים בעיקר בקריאה אינטנסיווית. מפקד הכלא החדש שנכנס לתפקיד בזמן שהותי בו מתכוון לשנות את כל זה. הוא נראה כאדם אינטליגנטי ובעל כוונות טובות, אבל שאיפותיו יצטרכו לעמוד במבחן התוצאה.

 

[nirnir1]

המשך המאמר

כמו בבתי כלא אזרחיים, כפי שלמדתי בסדרה "OZ", נמצאים בראש שרשרת המזון השטינקרים - המלשינים הקטנים שמקבלים חופשות והטבות פתטיות תמורת המידע (העלוב בדרך כלל) שהם מעבירים לאנשי המודיעין של הכלא. צפה, למשל, מעשן סיגריית טבק שאינה חייל סדיר שילשין על קולגה ש נובלס, או מכרסם שוקולד שהוברח באחד הביקורים (פעם בשבוע, 45 דקות), יוכל לזכות בפטור משימוש בשירותי ה"בול קליעה" הרגילים וישדרג את עצמו היישר אל שירותי הקצינייה. מה לא עושים בשביל לחרבן כמו שצריך. מה שמפתיע הוא שכולם יודעים מיהם אלו שמוסרים מידע למנאייקים אבל בכל זאת מקבלים בפאסיוויות את השיטה, משום שאי אפשר לנקום בשטינקרים מבלי להסתכן בסנקציה כואבת. המסר שהכלא משדר לכלואים בו הוא שהלשנה על חברים היא פעולה חיובית ששכרה בצדה, ושתחמון וחנופה הן התנהגויות הכרחיות לצורך מוביליות חברתית כלפי מעלה. המשך החלוקה (הגסה) היא על בסיס שיוך אתני. לישראלים ותיקים יש בדרך כלל הקשרים הטובים ביותר עם אנשי הסגל והם מכירים את המערכת ואת הדרכים לתמרן בתוכה. בתוך קבוצה זו, במעמד מעט נמוך יותר, נמצאים הדרוזים, שגם להם כוח לא מבוטל בכלא, והבאים בתור הם העולים מאתיופיה שנתפשים כמעט כישראלים לכל דבר. בתחתית הסולם החברתי נמצאים הרוסים, שעל אף הדומיננטיות המספרית שלהם בכלא מתקשים להבין את המערכת ולתפקד בתוכה, ולא יוצרים קשרים אישיים מועילים עם הסגל. המשותף לכולם - כולל חלק לא קטן מהסגל, שבמידה רבה רואה עצמו ככלוא בדיוק כמו האסירים ומשום כך מתעלל בהם לעתים כדי להעניש אותם "באמת" - הוא הייאוש מהמערכת. הפרדוקס הטראגי הוא שהכלא, שאמור לקבל אדם שביצע חטא כלשהו כלפי המערכת ולשחרר אותו אליה שוב כחייל מועיל וטוב יותר, נכשל בתפקידו לחלוטין. רובם המכריע של הכלואים מיואשים מהמערכת הצבאית ולא מעוניינים לחזור אליה. הכלא מוציא מהם את שארית המוטיווציה שעוד היתה בהם, והדבר לא תקף רק לגבי עריקים וסוחרי סמים. גם קצינים מיחידות לוחמות אינם חסינים מכך. למשל, הסגן מהיחידה המובחרת שהגיע לכלא בגלל שסירב לעבור לתפקיד הדרכתי ולנטוש את חייליו, יצא מהכלא עם תיעוב כלפי הצבא; או קצין הנ"מ הצעיר, שקיבל החלטה מבצעית נבונה בגזרת בית להייא ונזרק לכלא על ידי מפקד שהחיילות והמבצעיות לטענתו הן ממנו והלאה, יצא מן הכלא מריר וציני בהרבה. כשמדובר בחיילי מילואים התופעה חמורה אפילו יותר. רק בודדים שהכרתי בכלא הראו נכונות לחזור ולשרת. המערכת לא הסכימה להתגמש לקראתם והשליכה אותם לכלא, וכעת הם מתכוונים לנטוש אותה לתמיד. פעמים רבות מדובר באנשים ששירתו נאמנה את מערך המילואים במשך שנים רבות. כלא 6 הופך להיות פרק הסיום ברומן שלהם עם צה"ל. יום בחיים מבחינה מנטלית, שגרת יומו של האסיר היא הדבר השוחק ביותר שניתן לדמיין. עבור מישהו שמגיע לכלא מעולם האקדמיה או המקצועות החופשיים, כמו רוב הסרבנים, נראית בהתחלה ההתעסקות היומיומית עם שגעונות המקום כמו משחק ילדים מטופש - בדיוק כפי שצעירים פיקחים מתייחסים לטירונות חי"ר קשוחה ביום-יומיים הראשונים. שם וכאן, כל מה שהסגל אומר נראה מטופש, מיותר וחסר היגיון, וזלזול בו ובמה שהוא מייצג הוא בלתי נמנע. אלא שכמו שאחרי 48 שעות של טירונות באוגוסט 1991 הזדחלה למוחי ההכרה שמשחק או לא משחק, לא אני קובע את כלליו, ולא כל שכן מתי הוא ייפסק, כך קרה גם באוגוסט 2002. כמו בטירונות, גם בכלא הצבאי הופך האסיר לילדותי ותלותי לחלוטין במפקדיו. הוא צריך לקבל את רשותם לכל צעד ופעולה שהוא מבקש לעשות והצורך הזה מסרס ומשפיל, גם אם מנסים להסתכל עליו מהצד, בהומור. דמיינו למשל את הסרבן יניב איצקוביץ´, קצין חי"ר במיל´ בן 28, שעומד לפני תחילת הדוקטורט בפילוסופיה, נאלץ לשמוע את צעקותיה של סמלת בת 19 שטוענת בתוקף שהעובדה שהוא קורא את ספריו על מזרון שהניח על הקרקע, היא "ביזיון, בית זונות! וכאן זה לא חוף ים!". איצקוביץ´ מגיב באדישות סטואית ומפנה את חפציו, אבל בפנים המרירות והתסכול נבנים. נהוג לתאר שגרה כחיים מארוחה לארוחה, אולם בכלא 6 אוכלים כדי לשרוד, לא כדי להתנחם. האוכל בכלא דוחה, לא פחות, אבל זה מילא: הוא גם דל. לפעמים הוא מגיע בכמויות זעומות כל כך שאנשים נשארים רעבים עד כדי תסכול. על מטבח הכלא חל איסור לבשל בשר כלשהו מסיבות סניטריות, ולכן כל סוגי הבשר המוגשים הם מהזן המעובד. תפריט ארוחת הבוקר כולל ביצה קשה, למ"ר (לחם-מרגרינה-ריבה), ירקות במצב אנוש ו"קתה" - שילוב של קפה ותה. רוב המילואימניקים מוותרים על התענוג. בצהריים מוגשת ארוחה חמה מהסוג שגורם לי לרוץ לצחצח שיניים מיד אחריה. "כמו נאנסת שמקרצפת את כל הגוף אחרי שמישהו חילל אותו", משתעשע על חשבוני יובל רון. בארוחת הערב, שמתקיימת בשעה 17:30, כמו במושבת זקנים בפלורידה, מוגשת שוב ארוחת הבוקר, כשאת הביצה הקשה מחליף תירס מקופסה. ההאכלה הסופית של היום כוללת פרוסות עם ממרח שוקולד או גבינה לבנה ומוגשת לאסירים דרך הסורגים של התא, אחרי הסגירה. מעבר לשגרת הארוחות והספירות נערך מדי בוקר מסדר על התא, שאמור להתקיים ב-9:30 אבל בפועל מתבצע הרבה יותר מאוחר. לכבוד המסדר נדרשים הכלואים "להצניע" סממנים אזרחיים, למתוח "שמיכת סקביאס" על המיטה ב"קיפול מעטפה", ולשטוף את התא ("עניין בסיסי של היגיינה אישית", אומר המ"פ, מתעלם לחלוטין מכך שמעל הרצפה המבריקה ידיף בור של חרא את ריחותיו על כל התא 24 שעות ביממה). הסגל, אף על פי שהוא מעריך סדר, מקפיד שלא לעמוד בעצמו בזמנים שהוא קובע. כמישהו שמגיע מעולם החי"ר - שם עיקרון העמידה בזמנים הוא קדוש - חשבתי בתחילה שהסגל בכלא 6 רשלני ועלוב. רק מאוחר יותר הבנתי שיש כאן שיטה: הרעיון שמאחורי מדיניות ה"אי יעילות לכאורה" היא לשמור על האסירים בפעילות מתמדת - מסדר, ספירה או ארוחה - כשלעולם אין ואקום ארוך מדי. "אסיר יושב הוא אסיר חושב", מסביר לי אחד המד"כים את הפילוסופיה שלימדו אותו בקורס. כל זה לא סותר כמובן את העובדה הבסיסית ביותר: בכלא לא עושים בעצם שום דבר. הסרבנים וכלואים אחרים הסרבנים, שבאמצע תקופת המאסר שלי מנו לא פחות מ-12 כלואים, נתפשים בכלא כעופות מוזרים. מצד אחד מגלים אלו שמתקרבים אלינו, ומוכנים להיחשף לסיבות שהביאו אותנו לעתלית, הערכה לנכונות לשלם מחיר על עקרונות, ולעתים גם הבנה למניעים. מצד שני, ישנם כאלו שמסתכלים עלינו כעל פראיירים שמוכנים לשבת 28 ימים בכלא, במקום לא להגיע כלל אל השירות ואז להישפט כעריקים לתקופות מאסר של ימים אחדים, אם בכלל. בשום שלב לא נתקלתי בעוינות אידיאולוגית, וזה לא מפתיע. מה כבר יכול לומר לחבורה של חיילים קרביים מישהו שגם הוא נמצא בכלא, סתם כי לא היה לו כוח להיות בצבא. על אף שאני משוכנע שלא מעט כלואים רואים בסרבנים סנובים (אם כי איש לא הודה בכך), הם גם רואים בנו גורמים חיוביים שיכולים לייצג את עמדות הכלואים מול הסגל ביתר הצלחה, לעזור בכתיבת בקשות לחופשות ולמחילות למי שמתקשה בכך (הסרבנים לא מגישים בקשות למחילה מטעמי כבוד עצמי), ולנטרל סכסוכים מיותרים שפורצים בתא. גם מבחינת הסגל היחס אל הסרבנים מורכב. מחד, זוהי אוכלוסייה שלא יוצרת עבורם את בעיות המשמעת הרגילות בהן הם נתקלים כל הזמן, אך מאידך זו קבוצה מאורגנת, ביקורתית וצינית בהרבה מכל השאר, שמסרבת לקבל פקודות כפשוטן ומערערת תמידית על הרציונל שבבסיס דרישותיו של הסגל. העובדה שהסרבנים הופכים מיד עם הגעתם לכלא לקבוצה שמארגנת לעצמה הרצאות על נושאים כמו מכניקת הקוונטים, השיח הפמיניסטי, היסטוריוגרפיה חדשה מול היסטוריוגרפיה ישנה, שירתו של יונתן רטוש ודרך עבודתו של דסק חדשות בעיתון יומי, ושהם נהנים מביקורים מיוחדים כמו זה של ח"כ רומן ברונפמן ומהפגנות תמיכה, מלחיצה גם היא את הסגל. בשבת הראשונה שלי בכלא, כשהתקיימה הפגנה מרגשת על ההר שממול, נכנסו חלק מהמד"כים לסחרור של צעקות ואיומים משום שעמדנו יחד כקבוצה, מנופפים למפגינים, מאותתים במראה ומנסים לקלוט חלק מהדברים שנאמרו דרך המגאפונים הרחוקים. ה

 

[nirnir1]

המשך

כפי שכבר נאמר, לכל אחד יש הבריחה שלו בכלא, ואחד ממקומות המפלט המועדפים על הסרבנים הוא בית הכנסת של הפלוגה. אביעד רויטגרונד, בדרך לתואר שני בפיסיקה בטכניון, אימץ את ביתו המוזנח של אלוהינו כדי להתייחד עם סודות הבריאה הפיסיקליים ונתקל לצערו בזווית אחרת שלהם. "הבחור הראשון שדיברתי איתו שם הוא חייל סדיר שיושב על - איך לא - עריקות", הוא מספר. "בהתחלה הוא ניסה באותות ובמופתים - שכוללים את הנסים שקרו לו, לטענתו, בשלבים שונים של חייו, ואת נוסטרדמוס - להוכיח לי את קיומו של אלוהים, אבל הבין בסוף שדרך משקפי הלוגיקה והמדע הטיעונים שלו הם במקרה הטוב טיפשיים. בדרך כלל אני לומד ואז מרגיש בתזוזת האוויר לידי ומשתדל לא לזוז כדי שלא לחשוף את עצמי, אבל כמעט תמיד מגיעה השאלה הבלתי נמנעת: ´מי אתה חושב שברא אותך?´ "ההמשך זה סיוט שחוזר על עצמו בצורת ויכוח חסר תכלית. הבוקר למשל את עיקרי התורה שלו התגעגעתי לנוסטרדמוס. בחור בשם גיא שפך עלי שאומרת שהיהודי הכי נחות עולה למשל על ממציא האנטיביוטיקה, על ניוטון ועל עוד גויים טמאים. אחר כך, המזגן הפסיק לעבוד בגלל קצר ובחור אחר ניסה עלי את הקלף האחרון שלו. הוא אמר שהמזגן היה יכול להתקלקל בלילה ולשרוף את כל הכלא על יושביו, אבל הקב"ה רצה להזהיר אותנו ושרף אותו בנוכחותנו. לא היתה לי ברירה אלא לקבל עלי את עול מלכות שמים וקראתי את הפלקט שעל הקיר: אני מקבל עלי את עול מלכות שמים (2X), אני אוהב כל יהודי כנפשי ומאודי (2X)". התחלופה בתא המילואימניקים בפלוגה ב´ תכופה מאוד בגלל עונשי המאסר הקלים המוטלים על עריקים. רמתם של חלק מהאנשים, ביניהם גם כאלו שמכניסים את הגופייה אל התחתונים - מעשה מביש לכל דעה - יוצרת למעשה דילמת אסיר מהסוג שלא לומדים בחוג למדע המדינה. מצד אחד פוגשים בכלא חלאות שרוצים לראותן נמקים מאחורי הסורגים עד סוף חייהם. מצד שני, השהות עם אותן חלאות היא כל כך בלתי נסבלת שרוצים גם לראות אותם מקבלים מחילה מיידית ומשתחררים. זה בדרך כלל קורה. יוצאי הדופן בתא המוארך שבחלקו העליון חלונות מסורגים שתמיד פתוחים, כדי לאפשר לרוח הקלה שמעולם לא נושבת להיכנס דרכם, הם הסרבנים, ולצדם שני כוכבי התא האמיתיים: יעקב אמינוב משכונת התקווה בתל אביב והייתם חביש מכפר ירכא. אמינוב וחביש ששפוטים לשנה ולעשרה חודשים, בהתאמה, מגדירים את רוח התא. שניהם נמוכים, חביבים וטובי לב ולוקחים את הבאסה בסבבה. השניים, בתוקף היותם הכלואים הוותיקים בתא, רואים את כל מי שהם מתיידדים איתו (ובזמן האחרון אלו הסרבנים) משתחרר זמן רב לפניהם, אך מצליחים לשמור על אופטימיות קוסמית נערצת. את דרך התנהלות הצבא הם מתקשים לפענח: אמינוב מעולם לא התגייס משום שרצה לעזור כלכלית להוריו ונלכד לאחר ארבע וחצי שנות עריקות; חביש התגייס אך התקשה להסתגל, יצא לעריקות של שנה ותשעה חודשים ולפני שבועיים שוחרר סופית מן הצבא, אך לא מן הכלא. הסיסמה של פלוגה ב´, משפט המחץ האולטימטיווי "כוס אוחתו צה"ל", היא קופירייט שלהם. הם משתמשים בה עשרות פעמים ביום. אמינוב וחביש מכורים לעבודות החוץ בבסיס המזון בטירה ומייחצנים את המקום בצורה שלא מאפשרת לוותר על החוויה. מה שעושים בטירה זה להיות כפופים לעובדי רס"ר עצלנים שמאצילים את סמכויותיהם לניקיון הבסיס אל הכלואים שתחת פיקוחם. גזע אדונים. עם זאת, העבודה קלה ומועטה והצ´ופרים האכילים שבבסיס המזון עשויים מהחומרים שמרכיבים את הזיותיו של כל גרגרן. גם היציאה לעבודות, ולמעשה מן הכלא, מבלבלת קצת ומזינה חלומות על בריחה נועזת על הכביש הישן. אנימוב וחביש, כמובן, הפכו לחביבי הסגל והחיילים גם בטירה. אי אפשר שלא להתאהב בשניים ממבט ראשון. אבל יש גם אחרים. א´, אומרים דוברי הרוסית בתא, עלה לארץ לפני כשנה וחצי. גם הם לא יודעים הרבה על הנסיבות שהביאו אותו לכלא לפני כחודש וחצי, אבל יש דיבור על סמים. אולי הרואין. א´ הוא המקור היחידי להיווצרות קונפליקטים בתא הרגוע בדרך כלל, כמעט תמיד סביב הצפייה בטלוויזיה. הוא מנוכר כמעט לחלוטין מסביבתו, אינו קורא או כותב, מעולם לא נצפה משוחח בטלפון וכיוון שאינו מבין עברית או אנגלית הטלוויזיה ברוסית היא מפלטו היחיד. מעולם לא ראיתי מישהו מאנשי הסגל מתעניין בשלומו, וכפי הנראה הוא אינו מטופל ואיש אינו קשוב למצוקותיו. התסכול, השעמום והניכור של א´ משאר הכלואים, כולל דוברי הרוסית שביניהם, הולך וחריף מדי יום ומתלהט לוויכוחים שכמעט והופכים לתגרות ידיים ושעשויים להסלים מעבר לכך. א´ נדון לפני כמה שבועות ל-14 ימי מחבוש נוספים, על אף שטרם נשפט על עבירות הסמים שלו, לאחר שאיים על הסמלת, ובזמן שהותי בתא עמו, נמצא בתיקו דוקרן מאולתר שהוא הכין מכף מטבח. למרות זאת, הסגל לא עשה דבר מלבד החרמת הדוקרן ושפיטתו פעם נוספת. בעברית עילגת, א´ מדבר הרבה על געגועיו לאוקראינה ולסדר הישן של בריה"מ: "אז היה סדר. היה 15 רפובליקות. הכל הרס. עכשיו רע, רע ברוסיה". כל עצב בפניו מביע כמיהה ליציבות, לסדר, לעולם מוכר וברור שבו הוא הבין את המערכת והמערכת הבינה אותו. א´, סבורים כל הסרבנים בתא, שמנסים להימנע ככל הניתן ממגע קרוב עמו, הוא פצצת זמן מהלכת. המערכת דוחקת אותו יותר ויותר אל ינה מדי יום ועצביו המרוטים ממילא עשויים לפקוע ולהוביל אותו ה להתקפה אלימה כלפי הכלואים בתא או הסגל. מאז מציאת הדוקרן בתיקו, אני והסרבנים חוששים יותר ויותר לביטחוננו האישי ואני מנסה להרחיק ממוחי חזיונות אימים שבהם א´ מתגנב אל צווארי בשעה שאני ישן. לאחר כמה ימים ששקלתי אם העניין חמור עד כדי פנייה לסגל, אני משוחח עם המ"פ כדי להסביר לו את המצב בתא. אני חושש שהפתרון יהיה להרחיק את א´ ל"אגף", אך בסופו של דבר, לאחר השיחה עם המ"פ, לא נעשה כלום בעניין. התעלמות מוחלטת.

 

[nirnir1]

הספירה לאחור

הספירה לאחור בערב אחד, לאחר שבועיים בפנים, מגיע אחד הסמלים עם רשימה שעליה שמותיהם של חמישה משישה הסרבנים בתא, ושם אחד נוסף. הוא מורה לנו לארוז את חפצינו כדי לעבור למחלקת "פרט" בתוך פלוגה א´, שם שוררים התנאים הטובים ביותר בכלא. בדרך כלל מעבירים מילואימניקים אל ה"פרט" יומיים או שלושה לפני שחרורם, וזה באמת המצב במקרה של מאור, אורי ושחם. אולם אביעד ואני, שמופיעים גם אנחנו ברשימה, אמורים להשתחרר רק עוד שבוע וחצי. יובל רון לא מופיע ברשימה, אך אביעד ואני מתעקשים שלא נעבור בלי יובל ואם הסגל יסרב נשמח להישאר איתו בתא המצחין. הנכונות שלנו להקריב את התנאים הנוחים שב"פרט" בשביל להישאר עם חבר ככל הנראה עושה משהו לסמל, והוא מתרצה ומוסיף את יובל לרשימה. מחלקת ה"פרט" שאליה אנחנו צועדים בחשיכה עמוסים בתיקים, מזרונים וקרשי גב מתבררת כגבעת חלפון של כלא 6. מדובר במתחם קטן ומגודר שבו שני קרוואנים, טלוויזיה (עם יס), תא שירותים (עם אסלה) ומקלחת שדה. בתוך המתחם, שהכלואים האחרים בו הם סדירניקים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות וכעת נמצאים בישורת האחרונה שלפני שחרורם, יש אווירה רגועה ונינוחה, ללא מסדרים, ספירות או הצקות של הסגל. אין שום בעיה ללבוש שם אזרחי והמגבלות היחידות הן העובדה שהשער למתחם נסגר בשעה 21:00-20:00 עד למחרת ב-7:00 בבוקר. המתחם ממוקם בצמוד לחומה הצפונית של הכלא שנושקת למטע בננות שעליו אפשר להשקיף ממגדל השמירה שאני מפחד לטפס עליו עד יומיים לפני השחרור כדי שלא להשתכר מהקירבה לחופש. עליתי עליו פעם אחת כשרק הגעתי לפרט וזו היתה טעות שעלתה לי ביומיים של דיכאון. לא מתעלקים עלינו,הבעיה ב"פרט", על אף התנאים המשופרים, היא שבגלל הזמן לא זז. נותר רק לקרוא, לקשקש בינינו ולתחקר את הסדירניקים - חבורת האנשים המטורפת ביותר שאיתה יצא לי לחלוק מגורים משותפים. הם יורקים כל הזמן על הרצפה ומורחים את הרוק עם כפכפיהם. הם שולחים כל שתי דקות את ידיהם למבושי חבריהם ומשמיעים קולות מציצה. הם עסוקים באובססיוויות בהחלפת תחנות טלוויזיה. עם זאת, הם אנשים טובים. לא מהססים לכבד אותנו בכל הזדמנות בסיגריה, מתוך העשר שאנחנו מעבירים להם כל בוקר. וגם שמחים להשקות אותנו ב"פטל": - "סמוחה, רוצה פטל?" - "כן, תביא". לגימה. - "רגע, זה לא פטל. זה מיץ תפוחים". - "נו, פטל תפוחים. אתה לא אוהב? רוצה פטל דובדבנים?" הימים האחרונים בכלא נהיים מטורפים יותר ויותר. אביעד מתעצבן עלי ועל יובל, שנוטים לצחקק יותר מדי, כמו שתי קלאפטעס, ושעות הקריאה של כולנו מתארכות. יובל מכניס אותי לאובססיית כושר של כמה ימים, והזמן, שאחריו אנחנו עוקבים באמצעות שעון השמש הענק שנוצר מצילם של ב שלפני השחרור אני עולה על מגדל הקרוואנים, עובר לאט, לאט, לאט. בע השמירה ורואה את הים, את הבננות ואת הכרמל. הפעם זה לא מדכא. ואז זה מגיע. אחרי לילה קצר עם שינה טרופה ונרגשת, ואחרי שתקרית הטפסים נגמרי בכי טוב, מגיע הבוקר הנכסף, ערב ראש השנה. משכימים אותנו ב-5:30 ואנחנו קמים כמו פנתרים, סוחבים את כל הציוד ועושים את דרכנו אל שער הפלוגה. במפתיע, תהליך השחרור קצרצר ויעיל. אני מזדכה על הקיטבג, מקבל חזרה את סכיני הגילוח ואת כרטיס האשראי, את רישיון העיתונאי, וכן צו סיפוח חזרה ליחידה. הנהיגה ואת תעודת אחת המד"כיות מובילה אותי לכיוון דלת, מתעסקת בפשפש ואז פותחת עוד דלת. פתאום, בלי שום התראה מוקדמת, אני בחוץ. השעה שש בבוקר, מגרש החניה של הכלא ריק לחלוטין והשמש עוד לא זורחת. אני נושם עמוק ושומע בראש את שני האקורדים הראשונים שפותחים את "האחים בלוז", כשג´ון בלושי יוצא מהכלא אל האוטו של דן אקרויד. אני צועד כמה מטרים, מעיף מבט לאחור אל החומות האפורות ומסנן פעם אחת אחרונה: "כוס אוחתו צה"ל". *

 

[אנרכיה]

אהבתי,

את הכתיבה, את התיאורים, נהנתי, באמת מרתק. לילה טוב, אנרכיה

.

 

[אנרכיה]

אהבתי,

את הכתיבה, את התיאורים, נהנתי, באמת מרתק. לילה טוב, אנרכיה

.