קבוצת פליאוף מפחידה?
הגיעו לסיבוב השני והפסידו ב 4-3 מול ניו יורק שהמשיכו לגמר. סה"כ עשו סיבוב שני, אף אחד לא חשב שהם יהיו אלופים.
זו קבוצה ברמה של פילדלפיה או אטלנטה. אף אחת מהן היא לא קבוצת פליאוף מפחידה. גג סיבוב שני. אגב זו גם התוצאה ב95 (ופחות צמוד) כשג'ורדן חזר לחצי עונה.
אתה שוכח שקבוצה היא לא סתם אוסף של שחקנים, ולקבוצה יש מאמן ויש תיאום. כשלקבוצה יש פסיכולוג גדול בתור מאמן, שיטה מצויינת שהם מכירים מתוך שינה והרבה רצון להוכיח שהם שווים משהו גם בלי ג'ורדן, מסתבר שזה יוצר קבוצה טובה ומחפה על מחסור מסויים בכשרון. חוץ מזה שטוני קוקוץ' הצטרף ב1993 ולא היה באליפויות של ג'ורדן. אבל אם מסתכלים על הסטטיסטיקה רק אלוהים יודע איך ארמסטרונג הגיע לאולסטר באותה שנה.
לגבי האליפויות הראשונות תבחן את הסגל של 91
הוא נמצא כאן: http://www.basketball-reference.com/teams/CHI/1991.html
כמו שאתה רואה אף אחד חוץ מג'ורדן לא עשה יותר מדי בהתקפה (כולל פיפן).
חוץ מפיפן ואולי מגרנט כ ו ל ם רול פליירס. נכון שבעקרון הודג'ס ופקסון הם חתיכת קלעים (לא כל כך על פי הנתונים של אותה עונה) אבל זה כל מה שהם יודעים לעשות, אה ויש לך עוד שחקן שעושה את זה בדיוק – ארמסטרונג (ובאותה שנה יותר טוב מהם). אז איפה הקבוצה הענקית שלו? הגדולה של פיל ג'קסון עם שיקגו לא היתה בזה שהוא הקיף את ג'ורדן בהמון שחקנים מעולים, אלא שהוא הקיף אותו בפיפן אחד ומלא רול פליירים, וידע לתת להוציא מהרול פליירים שלו יותר ממה שאחרים יכולים. זה נכון גם ללייקרס של האליפות הלפני אחרונה (אריזה).
1992
http://www.basketball-reference.com/teams/CHI/1992.html
1993
http://www.basketball-reference.com/teams/CHI/1993.html
בכולן זה אותו מצב – יש לך בערך שלושה שחקנים שעושים משהו בהתקפה ואף רול פלייר שהוא מומחה הגנתי (פרט לגרנט). הגנה טובה זה עניין של מאמן.
אוקלהומה, יותר מכולן, בונה את עצמה במודל של הבולס (רק שיש לה כוכבים פחות טובים וצוות מסייע הרבה יותר טוב).
הגיעו לסיבוב השני והפסידו ב 4-3 מול ניו יורק שהמשיכו לגמר. סה"כ עשו סיבוב שני, אף אחד לא חשב שהם יהיו אלופים.
זו קבוצה ברמה של פילדלפיה או אטלנטה. אף אחת מהן היא לא קבוצת פליאוף מפחידה. גג סיבוב שני. אגב זו גם התוצאה ב95 (ופחות צמוד) כשג'ורדן חזר לחצי עונה.
אתה שוכח שקבוצה היא לא סתם אוסף של שחקנים, ולקבוצה יש מאמן ויש תיאום. כשלקבוצה יש פסיכולוג גדול בתור מאמן, שיטה מצויינת שהם מכירים מתוך שינה והרבה רצון להוכיח שהם שווים משהו גם בלי ג'ורדן, מסתבר שזה יוצר קבוצה טובה ומחפה על מחסור מסויים בכשרון. חוץ מזה שטוני קוקוץ' הצטרף ב1993 ולא היה באליפויות של ג'ורדן. אבל אם מסתכלים על הסטטיסטיקה רק אלוהים יודע איך ארמסטרונג הגיע לאולסטר באותה שנה.
לגבי האליפויות הראשונות תבחן את הסגל של 91
הוא נמצא כאן: http://www.basketball-reference.com/teams/CHI/1991.html
כמו שאתה רואה אף אחד חוץ מג'ורדן לא עשה יותר מדי בהתקפה (כולל פיפן).
חוץ מפיפן ואולי מגרנט כ ו ל ם רול פליירס. נכון שבעקרון הודג'ס ופקסון הם חתיכת קלעים (לא כל כך על פי הנתונים של אותה עונה) אבל זה כל מה שהם יודעים לעשות, אה ויש לך עוד שחקן שעושה את זה בדיוק – ארמסטרונג (ובאותה שנה יותר טוב מהם). אז איפה הקבוצה הענקית שלו? הגדולה של פיל ג'קסון עם שיקגו לא היתה בזה שהוא הקיף את ג'ורדן בהמון שחקנים מעולים, אלא שהוא הקיף אותו בפיפן אחד ומלא רול פליירים, וידע לתת להוציא מהרול פליירים שלו יותר ממה שאחרים יכולים. זה נכון גם ללייקרס של האליפות הלפני אחרונה (אריזה).
1992
http://www.basketball-reference.com/teams/CHI/1992.html
1993
http://www.basketball-reference.com/teams/CHI/1993.html
בכולן זה אותו מצב – יש לך בערך שלושה שחקנים שעושים משהו בהתקפה ואף רול פלייר שהוא מומחה הגנתי (פרט לגרנט). הגנה טובה זה עניין של מאמן.
אוקלהומה, יותר מכולן, בונה את עצמה במודל של הבולס (רק שיש לה כוכבים פחות טובים וצוות מסייע הרבה יותר טוב).