..........
שמתי לב שמזמן לא כתבתי, אז הרגשתי צורך לשבת מול המסך ולכתוב. סתם ככה, מהראש. מהלב. היום הלכתי למסעדה עם דודה שלי, ושוחחנו על המשפחה, הלימודים. ואז היא שאלה אותי "את מתגעגעת לאמא, נכון?" אמרתי לה "או וואה, איזה אומץ יש לך לשאול אותי את זה". היא נעצה בי מבט שואל. "את הבן אדם הראשון ששאל אותי את זה מאז שזה קרה." היא לא ענתה. וגם אני לא. ואז נוצר מצב מוזר של שתיקה, אז אמרתי: "תשמעי... להתגעגע.. זה לא שהיה לי כל כך למה.. בכל זאת, זה מצב שהתרגלתי אליו כל החיים שלי." "אבל בכל זאת קשה לך, נכון? זה תמיד קשה, ילדה בלי אמא. את יודעת שהיא מאוד אהבה אותך." ואז נפרדנו, ואני נשארתי עם המחשבות שלי. בכלל, אני ודודה שלי התקרבנו עוד יותר בזמן האחרון, לא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי, אבל זה קרה. וזה טוב. משמח אותי. הנוכחות של אמא שלי נמצאת בכל צעד שלה. בכל מילה. במבט. בצורה שהיא שואפת מהסיגריה ונושפת את העשן לחלל החדר. ככה אמא שלי הייתה. עם הסיגריה, תמיד. ככה אני אזכור אותה. זכרון מקסים, לפי דעתי. אף פעם לא שמתי לב לדמיון ביניהן, עד היום. "ילדה בלי אמא". כואב לשמוע את זה, ועוד יותר כואב לחשוב על זה, והכי הכי כואב לשמוע ולכתוב כשחווים את זה. זאת אני. ילדה בלי אמא. ואז, לא יכולתי שלא לתהות, איך אף אחד אף פעם לא שאל אותי אם אני מתגעגעת. שאלו "איך את מסתדרת?", "מה קורה בבית?", "איך אבא?". אף אחד לא שאל "איך את?" וזה לא שממש אכפת לי. זאת אומרת, אכפת לי, אחרת לא הייתי כותבת על זה, אבל בכל זאת.. כמו השורה מהשיר ההוא "הכל כל כך חשוב, ולא חשוב". לכו תבינו. בוקר טוב
שמתי לב שמזמן לא כתבתי, אז הרגשתי צורך לשבת מול המסך ולכתוב. סתם ככה, מהראש. מהלב. היום הלכתי למסעדה עם דודה שלי, ושוחחנו על המשפחה, הלימודים. ואז היא שאלה אותי "את מתגעגעת לאמא, נכון?" אמרתי לה "או וואה, איזה אומץ יש לך לשאול אותי את זה". היא נעצה בי מבט שואל. "את הבן אדם הראשון ששאל אותי את זה מאז שזה קרה." היא לא ענתה. וגם אני לא. ואז נוצר מצב מוזר של שתיקה, אז אמרתי: "תשמעי... להתגעגע.. זה לא שהיה לי כל כך למה.. בכל זאת, זה מצב שהתרגלתי אליו כל החיים שלי." "אבל בכל זאת קשה לך, נכון? זה תמיד קשה, ילדה בלי אמא. את יודעת שהיא מאוד אהבה אותך." ואז נפרדנו, ואני נשארתי עם המחשבות שלי. בכלל, אני ודודה שלי התקרבנו עוד יותר בזמן האחרון, לא חשבתי שזה יכול להיות אפשרי, אבל זה קרה. וזה טוב. משמח אותי. הנוכחות של אמא שלי נמצאת בכל צעד שלה. בכל מילה. במבט. בצורה שהיא שואפת מהסיגריה ונושפת את העשן לחלל החדר. ככה אמא שלי הייתה. עם הסיגריה, תמיד. ככה אני אזכור אותה. זכרון מקסים, לפי דעתי. אף פעם לא שמתי לב לדמיון ביניהן, עד היום. "ילדה בלי אמא". כואב לשמוע את זה, ועוד יותר כואב לחשוב על זה, והכי הכי כואב לשמוע ולכתוב כשחווים את זה. זאת אני. ילדה בלי אמא. ואז, לא יכולתי שלא לתהות, איך אף אחד אף פעם לא שאל אותי אם אני מתגעגעת. שאלו "איך את מסתדרת?", "מה קורה בבית?", "איך אבא?". אף אחד לא שאל "איך את?" וזה לא שממש אכפת לי. זאת אומרת, אכפת לי, אחרת לא הייתי כותבת על זה, אבל בכל זאת.. כמו השורה מהשיר ההוא "הכל כל כך חשוב, ולא חשוב". לכו תבינו. בוקר טוב
כי אני לא ממש צריכה שאנשים ישבו לי על העורק וידאגו יתר על המידה, ויציקו. אני פשוט תוהה. אנשים מדברים על מצבים כדי להתחמק משיחות על עצמם? אנשים מתחמקים מרגשות? אנשים לא מסוגלים להתמודד עם רגשות ובגלל זה הם מנסים לחמוק מהם? ואם כן, למה? למה לעזאזל בני האדם חונכו שרגשות ומחשבות, שכל דבר צריך להדחיק ("שכיין יכול שומייע!") ולהסתיר? מה אני אגיד לכם. אתם רואים למה אני צריכה לשבת עם אלוהים על כוס קפה ולהסביר לו איך בונים עולם כמו שצריך?
