....

[I December I]

....

אז יום אחד , לפני שנה הם נפגשו פתאום. אם זה היה קורה ברחבת הריקודים הם בטח היו מתחילים להתנועע בקצב כזה שאולי לא היה תואם את המוזיקה, אבל כאילו נכתבה שם מנגינה רק עבורם. לו היו נפגשים ברחבת הריקודים הוא היה שולח אליה יד והיא היתה הודפת ומתנועעת מולו בעיניים עצומות.. יותר מאוחר כשהגוף שלה רפוי יותר היא היתה שולחת יד אליו והוא היה נוגע בה באצבע דקה, מסובב אותה ומניח לה להשלים את הסיבוב בעצמה.. והיה בוחר בריקוד כזה בו כל האיברים מכונסים להם יחד. חודשים ארוכים זה היה הריקוד שלהם.. הרמוני בתנועות, כשהוא נסוג היא התקדמה, כשהיא פסעה אחורנית הוא התקרב.. רק המנגינה ההיא נשמעה כל הזמן מלודית ויפה ורק הם שמעו אותה. בריקוד הזה היא לפעמים התעייפה וצנחה על הרחבה שלהם באפיסת כוחות.. הוא היה שם ממתין בסבלנות ובנתיים רוקד עם עצמו.. מגלה תנועות שלא הכיר אותן בו.. מתחבר לעצמו ואפילו לא שם לב שרוקד לבד.. ברגעים אחרים היא קמה מאוששת ופיזזה בעליזות בזמן שהוא התכנס או זז הצידה לרגע לשאוף שאיפה ארוכה ולהסדיר את הנשימה. חודשים ארוכים הם רקדו, שבויים בצלילים של מנגינה שאף אוזן אחרת לא הצליחה לשמוע. ריקוד מהוסס לעתים, מלא שמחה בפעמים אחרות, אולם לא הפסיקו לנוע. מהרגע בו נפגשו על רחבת הריקודים כאילו לא היה שם אף אחד אחר. הרחבה הזו שלהם ורק שלהם. גם כשרקד לבד הרגיש אותה צופה בו, גם כשהעבירה ידיה על מותן שלה או קימור שלה או קישתה ראשה לאחור יכולה היתה לחוש את עיניו שמלטפות אותה במבט. ופתאום מצאו עצמם רוקדים ביחד. יד אחת משתלבת בשנייה ויד נוספת חובקת מותן. וכשרקדו ככה צמודים והתנועעו לצלילי אותה המנגינה גילו שהצעדים שלהם כל כך תואמים, כל כך משלימים והריקוד כאילו טבעי להם גם בצמוד..גם בחיבוק.. ככה זה היה מרגיש, לו היו נ]גשים ברחבת הריקודים. חמש מאות ושבעה ריקודים רקדו ולא התעייפו ולו לרגע אחד……… ב