22,123
22,123
22,123 זה לא מדד הניקיי בעוד שנה, זה לא מחיר יעד ולא מדד שאפשר למכור או לקנות אותו, זה מדד החיים. בעוד דקות מספר יתחיל יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, 22,123 חללים, מספר. מאחורי כל מספר כזה מסתתרת משפחה שלמה, אב שאיבד את בנו, אם ששכלה את בנה, אישה שבעלה לא יחזור עוד לעולם, ילד שלא יפגוש עוד את אביו, ילד שלא פגש את אביו מעולם, חברה או בת זוג שהוא רק אתמול הבטיח לה גן של שושנים ובפעם הבאה שראתה אותו הוא היה מתחת להר של זרים, אח או אחות שכולה שהאבל שלהם לא "מוכר", כולם הולכים עם הזיכרון לנצח, גם אלה שנראים לנו "נורמלים", הם הולכים ביננו והזיכרון בליבם, במוחם, כל יום, כל היום. איש מהם לא ישכח את היום והשעה הארורים, את הבחילות, הבכי, את ההקאות, את התקווה ואת אובדנה, את הכניסה למשפחת השכול. יש בינהם אנשים שחיים את מלחמת ששת הימים כאילו הייתה אתמול, ולא, לא את הניצחון הגדול ושפע האלבומים שבאו בעקבותיו, אחרים יחיו לעולם את אוקטובר או נובמבר 1973, כאילו קפא הזמן, ועבורם תקופת החגים תמיד תהיה הימים הנוראים, גם כאשר לוח השנה מראה על שמחת תורה. חבר שלי, ממשפחה שכולה, ניסה פעם לנחם חבר אחר ששכל את בנו בשנתיים האחרונות, כך הוא אמר לו: "בהתחלה אתה תחשוב עליו כל שנייה, אחר כך כל דקה, ואז עם הזמן תחשוב עליו כל הזמן, כי הוא פשוט יהיה חלק מהחיים שלך, חלק ממך, ממה שהוא היה יכול להיות, ממה שהוא היה עושה, ממה שהוא היה אומר, פשוט הוא יהיה איתך.." והחבר, זה שעוד לא עיכל את האובדן, הנהן בראשו, מיואש. אנחנו כאן שחיים מהמספרים ומהתנודות, ששוכחים שמאחורי כל דיווח על כח של צה"ל שנתקל במארב או נקלע לקרב נמצא אבא של מישהו, אח של, בן זוג, בן אדם. הרבה אחרי שהבורסה התאוששה מירידה של 7% בגלל הלינץ' ברמאללה, שם בבית נשאר ילד אחד קטן שאת אבא שלו הוא יראה רק בתמונה, ונשארה שם בת זוג שליום או שבוע האבל שלה היה טראומה לאומית…. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו ששכל מישהו, חלק הולכים על קצות האצבעות ולא מזכירים את המתים ואחרים רוצים שיזכרו וידברו, כולם ראויים לכך שנכבד את דרכם ואת מבוקשם. לנו נותר לזכור, שבמותם ציוו לנו את החיים.
22,123
22,123 זה לא מדד הניקיי בעוד שנה, זה לא מחיר יעד ולא מדד שאפשר למכור או לקנות אותו, זה מדד החיים. בעוד דקות מספר יתחיל יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, 22,123 חללים, מספר. מאחורי כל מספר כזה מסתתרת משפחה שלמה, אב שאיבד את בנו, אם ששכלה את בנה, אישה שבעלה לא יחזור עוד לעולם, ילד שלא יפגוש עוד את אביו, ילד שלא פגש את אביו מעולם, חברה או בת זוג שהוא רק אתמול הבטיח לה גן של שושנים ובפעם הבאה שראתה אותו הוא היה מתחת להר של זרים, אח או אחות שכולה שהאבל שלהם לא "מוכר", כולם הולכים עם הזיכרון לנצח, גם אלה שנראים לנו "נורמלים", הם הולכים ביננו והזיכרון בליבם, במוחם, כל יום, כל היום. איש מהם לא ישכח את היום והשעה הארורים, את הבחילות, הבכי, את ההקאות, את התקווה ואת אובדנה, את הכניסה למשפחת השכול. יש בינהם אנשים שחיים את מלחמת ששת הימים כאילו הייתה אתמול, ולא, לא את הניצחון הגדול ושפע האלבומים שבאו בעקבותיו, אחרים יחיו לעולם את אוקטובר או נובמבר 1973, כאילו קפא הזמן, ועבורם תקופת החגים תמיד תהיה הימים הנוראים, גם כאשר לוח השנה מראה על שמחת תורה. חבר שלי, ממשפחה שכולה, ניסה פעם לנחם חבר אחר ששכל את בנו בשנתיים האחרונות, כך הוא אמר לו: "בהתחלה אתה תחשוב עליו כל שנייה, אחר כך כל דקה, ואז עם הזמן תחשוב עליו כל הזמן, כי הוא פשוט יהיה חלק מהחיים שלך, חלק ממך, ממה שהוא היה יכול להיות, ממה שהוא היה עושה, ממה שהוא היה אומר, פשוט הוא יהיה איתך.." והחבר, זה שעוד לא עיכל את האובדן, הנהן בראשו, מיואש. אנחנו כאן שחיים מהמספרים ומהתנודות, ששוכחים שמאחורי כל דיווח על כח של צה"ל שנתקל במארב או נקלע לקרב נמצא אבא של מישהו, אח של, בן זוג, בן אדם. הרבה אחרי שהבורסה התאוששה מירידה של 7% בגלל הלינץ' ברמאללה, שם בבית נשאר ילד אחד קטן שאת אבא שלו הוא יראה רק בתמונה, ונשארה שם בת זוג שליום או שבוע האבל שלה היה טראומה לאומית…. כל אחד מאיתנו מכיר מישהו ששכל מישהו, חלק הולכים על קצות האצבעות ולא מזכירים את המתים ואחרים רוצים שיזכרו וידברו, כולם ראויים לכך שנכבד את דרכם ואת מבוקשם. לנו נותר לזכור, שבמותם ציוו לנו את החיים.
