!
נמאס לי כבר מהכל. אני לא הולכת להשתפך לכם כאן, ולרחם על עצמי, אבל מצד שני, אני גם לא אדבר על כמה חשובה ההתמודדות עם המוות, ועם החיים בכלל, לבנאדם. אני רק אכתוב, ומה שיצא יצא. לשם שינוי, החלטתי שלא רק שאני לא מאמינה באל כלשהו, ספר כלשהו, כוח כלשהו, פסל, לא משנה מה, אני פשוט לא מאמינה בשום דבר. אפילו לא בעצמי. למה? פשוט ככה. אולי משהו נשבר בי אי שם, וסוף סוף הבנתי (או שלא) מה באמת קורה בעולם. אולי סוף סוף קלטתי שבעצם לשום דבר אין עוד משמעות, ושום דבר לא נשאר לנצח, אז מה זה בעצם שווה? שונאת את המשפט שאומר שכל דבר הוא זמני, חוץ מהג'וקים, שכפי הנראה ימשיכו לחיות וישרדו עוד הרבה אחרי שאנחנו נעלם מהעולם. ואני כל כך אהבתי את הנצח. לפעמים נדמה היה לי שחוץ ממנו, אני לא צריכה שום דבר, וכל עוד יש לי אותו, העולם ומלואו נמצאים בכף ידי. חיבקתי אותו, אהבתי אותו כמו שלא אהבתי מעולם ולעולם, ולפתע, פוף! הכל נעלם. משמע - אפילו הנצח לא נשאר לנצח. ואני מתגעגעת אליו. מה לא הייתי נותנת על מנת לזכות בו חזרה. אני מתגעגעת לתקופה שהאמנתי שיום יבוא, והכל יהיה בסדר. האמנתי אפילו שיגיע זמן שבו אני אקום כל בוקר עם חיוך על הפנים, וארדם בלילות עם חיוך, כולי מלאה תקווה, והרבה הרבה אהבה, לקבל ולהעניק. אבל גם זה נמוג לו איכשהו, ויחד עם זה כל מה שביססתי עליו את החיים שלי. צורת ההתנהגות שלי, דרך ההתמודדות שלי עם דברים, רצונות, אמונות. הכל מתפורר לי בין האצבעות, הכל קורס. ואני כבר אבודה. ככה, תיק תק, אפילו לא שמנו לב שזה קרה. ואם שמנו, כנראה שזה לא היה מספיק חשוב בכדי לעשות משהו על מנת להציל. תיק תק, תיק תק, מחוגי השעון ממשיכים לנוע קדימה. הזמן עובר, ולפתע, כל מה שנשאר, זה העבר. וכשלאדם אין עוד במה להיאחז, הוא נאחז בזכרונות מעברו. ומה קורה כשרוצים לשכוח את העבר? פעם הבטתם בעיניו של אדם וכל מה שהצלחתם לראות, היה בעצם שום דבר? פשוט ריק. עיניים כבויות, נשמה צורחת, מחרחרת, גוססת. מתה בעודה בחיים. וגם אם לא הכל ברור, אל תנסו להבין. אני מזמן הפסקתי.
נמאס לי כבר מהכל. אני לא הולכת להשתפך לכם כאן, ולרחם על עצמי, אבל מצד שני, אני גם לא אדבר על כמה חשובה ההתמודדות עם המוות, ועם החיים בכלל, לבנאדם. אני רק אכתוב, ומה שיצא יצא. לשם שינוי, החלטתי שלא רק שאני לא מאמינה באל כלשהו, ספר כלשהו, כוח כלשהו, פסל, לא משנה מה, אני פשוט לא מאמינה בשום דבר. אפילו לא בעצמי. למה? פשוט ככה. אולי משהו נשבר בי אי שם, וסוף סוף הבנתי (או שלא) מה באמת קורה בעולם. אולי סוף סוף קלטתי שבעצם לשום דבר אין עוד משמעות, ושום דבר לא נשאר לנצח, אז מה זה בעצם שווה? שונאת את המשפט שאומר שכל דבר הוא זמני, חוץ מהג'וקים, שכפי הנראה ימשיכו לחיות וישרדו עוד הרבה אחרי שאנחנו נעלם מהעולם. ואני כל כך אהבתי את הנצח. לפעמים נדמה היה לי שחוץ ממנו, אני לא צריכה שום דבר, וכל עוד יש לי אותו, העולם ומלואו נמצאים בכף ידי. חיבקתי אותו, אהבתי אותו כמו שלא אהבתי מעולם ולעולם, ולפתע, פוף! הכל נעלם. משמע - אפילו הנצח לא נשאר לנצח. ואני מתגעגעת אליו. מה לא הייתי נותנת על מנת לזכות בו חזרה. אני מתגעגעת לתקופה שהאמנתי שיום יבוא, והכל יהיה בסדר. האמנתי אפילו שיגיע זמן שבו אני אקום כל בוקר עם חיוך על הפנים, וארדם בלילות עם חיוך, כולי מלאה תקווה, והרבה הרבה אהבה, לקבל ולהעניק. אבל גם זה נמוג לו איכשהו, ויחד עם זה כל מה שביססתי עליו את החיים שלי. צורת ההתנהגות שלי, דרך ההתמודדות שלי עם דברים, רצונות, אמונות. הכל מתפורר לי בין האצבעות, הכל קורס. ואני כבר אבודה. ככה, תיק תק, אפילו לא שמנו לב שזה קרה. ואם שמנו, כנראה שזה לא היה מספיק חשוב בכדי לעשות משהו על מנת להציל. תיק תק, תיק תק, מחוגי השעון ממשיכים לנוע קדימה. הזמן עובר, ולפתע, כל מה שנשאר, זה העבר. וכשלאדם אין עוד במה להיאחז, הוא נאחז בזכרונות מעברו. ומה קורה כשרוצים לשכוח את העבר? פעם הבטתם בעיניו של אדם וכל מה שהצלחתם לראות, היה בעצם שום דבר? פשוט ריק. עיניים כבויות, נשמה צורחת, מחרחרת, גוססת. מתה בעודה בחיים. וגם אם לא הכל ברור, אל תנסו להבין. אני מזמן הפסקתי.
