2010 פרק מס. 38
כחצי שנה לאחר כיבוש מדינת ישראל הגה מרואן ברגותי רעיון להקים מונומנט אדיר לזכר הראיס האגדי יאסר ערפאת שייחנך לקראת השנה העשירית למותו. הרעיון התקבל בהתלהבות בתקשורת הפלשתינאית וועדה מיוחדת שהוקמה לצורך האתגר בחרה ברעיון להקים פירמידה ענקית. מיקום האתר שנבחר היה על יד נמל התעופה בן גוריון ששמו הוסב לנמל איתיפאדת אל אקצה. הפירמידה הענקית לא תוכננה להתחרות בגודלה עם הפירמידות במצרים אך היא היתה אמורה להיות גדולה מספיק כדי להרשים כל תייר שינחת בנמל התעופה הסמוך. כוונת הועדה היתה שכל מטוס שינחת בפלשתין יוכל לחזות במונומנט האדיר עוד מהמטוס ולחוש אחר כך לבקרו כתייר. בתוך הפירמידה ייבנה מוזיאון שיתעד את תולדות האינתיפאדה ואת פשעיה של מדינת ישראל כנגד העם הפלשתינאי. ``גם לנו מגיע מוזיאון שואה משלנו`` אמר מרואן ברגותי בישיבת ממשלה מיוחדת שאישרה את התקציבים האדירים לביצוע הפרוייקט. בגלל גודל הפרוייקט הוחלט להעביר חלק ממחנות אנצאר שבדרום הארץ לאיזור הפרוייקט במטרה לתגבר את כמות הפועלים האדירה שצרך הפרוייקט. הפרוייקט היה אמור לעזור ליצור בפלשתין מקומות עבודה רבים משום שלאחר כיבוש ישראל האבטלה צמחה למימדים מפלצתיים, אולם את העבודה הקשה, שמרו הפלשתינאים לעבדים החדשים היהודים. היה זה ``צדק פואטי`` כפי שהדגישו בעיתונות העולם שעתה הישראלים הם הם שיבנו את הפירמידה, מעין חזרה במנהרת הזמן 4000 שנים אחרונית, לימי פרעה ורעמסס. מסופר שהרעיון להשתמש באסירי הצבא הישראלי כבנאים בפרוייקט כה שעשע את מרואן ברגותי עד כי ספק כפיים, הלך ושר במסדרונות בית הממשלה, מאושר כילד שקיבל צעצוע. גם הרעיון לבצע היפוך תפקידים של ההיסטוריה בכך שהישראלים יהיו אלה שבדמם ובזיעתם יבנו את הארץ לטובת הפלשתינאים מאוד משך את ליבם של מקבלי ההחלטות במדינת פלשתין. קבוצות תיירים אף החלו להגיע מכל קצוות העולם מיד עם תחילת הבניה באתר כדי לעקוב מקרוב אחר התקדמות הפרוייקט. מוזיאון נייד אף הוקם באזור, בתצפית לא רחוקה ממקום האתר, שבו קיבלו התיירים הסבר על האתר, מיקומו ומטרותיו. לבניית וניהול הפרוייקט האדיר נבחרה קבוצת חברות יפנית במימון סעודי. תשומת לב העולם רוכזה סביב הפרויקט מצית הדמיון, אתרי אינטרנט רבים ברחבי העולם פתחו מדורים מיוחדים למעקב אחר התקדמות הביצוע של הפרויקט ורק ביקורת מועטה נשמעה בעולם, בעיקר מצד יהדות ארה``ב. מחנה אנצאר חדש הוקם בסביבת מקום הפרוייקט ואליו רוכזו אלפי אסירים ישראליים שהועבדו במשמרות בנות 12 שעות ביום, סביב השעון. זרקורים האירו בחשכה את אתר הפירמידה והעבודה לא נפסקה לרגע משום קוצר לוח הזמנים.
כחצי שנה לאחר כיבוש מדינת ישראל הגה מרואן ברגותי רעיון להקים מונומנט אדיר לזכר הראיס האגדי יאסר ערפאת שייחנך לקראת השנה העשירית למותו. הרעיון התקבל בהתלהבות בתקשורת הפלשתינאית וועדה מיוחדת שהוקמה לצורך האתגר בחרה ברעיון להקים פירמידה ענקית. מיקום האתר שנבחר היה על יד נמל התעופה בן גוריון ששמו הוסב לנמל איתיפאדת אל אקצה. הפירמידה הענקית לא תוכננה להתחרות בגודלה עם הפירמידות במצרים אך היא היתה אמורה להיות גדולה מספיק כדי להרשים כל תייר שינחת בנמל התעופה הסמוך. כוונת הועדה היתה שכל מטוס שינחת בפלשתין יוכל לחזות במונומנט האדיר עוד מהמטוס ולחוש אחר כך לבקרו כתייר. בתוך הפירמידה ייבנה מוזיאון שיתעד את תולדות האינתיפאדה ואת פשעיה של מדינת ישראל כנגד העם הפלשתינאי. ``גם לנו מגיע מוזיאון שואה משלנו`` אמר מרואן ברגותי בישיבת ממשלה מיוחדת שאישרה את התקציבים האדירים לביצוע הפרוייקט. בגלל גודל הפרוייקט הוחלט להעביר חלק ממחנות אנצאר שבדרום הארץ לאיזור הפרוייקט במטרה לתגבר את כמות הפועלים האדירה שצרך הפרוייקט. הפרוייקט היה אמור לעזור ליצור בפלשתין מקומות עבודה רבים משום שלאחר כיבוש ישראל האבטלה צמחה למימדים מפלצתיים, אולם את העבודה הקשה, שמרו הפלשתינאים לעבדים החדשים היהודים. היה זה ``צדק פואטי`` כפי שהדגישו בעיתונות העולם שעתה הישראלים הם הם שיבנו את הפירמידה, מעין חזרה במנהרת הזמן 4000 שנים אחרונית, לימי פרעה ורעמסס. מסופר שהרעיון להשתמש באסירי הצבא הישראלי כבנאים בפרוייקט כה שעשע את מרואן ברגותי עד כי ספק כפיים, הלך ושר במסדרונות בית הממשלה, מאושר כילד שקיבל צעצוע. גם הרעיון לבצע היפוך תפקידים של ההיסטוריה בכך שהישראלים יהיו אלה שבדמם ובזיעתם יבנו את הארץ לטובת הפלשתינאים מאוד משך את ליבם של מקבלי ההחלטות במדינת פלשתין. קבוצות תיירים אף החלו להגיע מכל קצוות העולם מיד עם תחילת הבניה באתר כדי לעקוב מקרוב אחר התקדמות הפרוייקט. מוזיאון נייד אף הוקם באזור, בתצפית לא רחוקה ממקום האתר, שבו קיבלו התיירים הסבר על האתר, מיקומו ומטרותיו. לבניית וניהול הפרוייקט האדיר נבחרה קבוצת חברות יפנית במימון סעודי. תשומת לב העולם רוכזה סביב הפרויקט מצית הדמיון, אתרי אינטרנט רבים ברחבי העולם פתחו מדורים מיוחדים למעקב אחר התקדמות הביצוע של הפרויקט ורק ביקורת מועטה נשמעה בעולם, בעיקר מצד יהדות ארה``ב. מחנה אנצאר חדש הוקם בסביבת מקום הפרוייקט ואליו רוכזו אלפי אסירים ישראליים שהועבדו במשמרות בנות 12 שעות ביום, סביב השעון. זרקורים האירו בחשכה את אתר הפירמידה והעבודה לא נפסקה לרגע משום קוצר לוח הזמנים.