2..3...הקשב!
הצבא לא כ"כ גרוע. באמת שלא. טירונות זה לא כיף, אבל יש המון צחוקים, המון הווי, אפילו קצת כיף.. לפני שבוע בכיתי שאני אמות אם אני אהיה שם שבוע שלם, שבוע בטירונות הוא כמו נצח- לזמן שם יש חוקים משלו. אבל הכל עובר בסוף, נכון? ביום שלישי זה היה 6 שנים ליום שאח שלי נהרג. ביום רביעי 9 שנים לרצח רבין, לפי התאריך העברי. לקחו אותנו בשלישי בערב לחדר הנצחה. כל היום אני לא יכולתי להוציא את אח שלי מהראש, אבל שם זה כ"כ שונה, חשבתי עליו אבל לא הרגשתי כמעט כלום, הוא סתם היה שם, במחשבות שלי. בלילה התעוררתי במקרה והסתכלתי בשעון, והשעה היתה כמה דקות לפני השעה שהוא נהרג. אני לא מאמינה בכל מיני דברים על טבעיים, אבל זה היה מוזר לגמרי. תת מודע אולי?! עדיין לא מעכלת שאני בצבא. לשנתיים. הכל נראה כמו מן משחק כזה, קייטנה עם משמעת, ומה הם בכלל נותנים לי נשק הם לא יודעים שאני מאותגרת טכנולוגית?! תמיד הצבא התקשר לי אליו, תמיד הצבא התקשר לי למוות שלו. אבל עכשיו אני שם, והוא לא, והוא בכלל לא קשור לשם, ואף אחד שם לא יודע עליו, פתאום הצבא בכלל לא מתקשר לי אליו. תמיד יום הזכרון לרבין יוצא קרוב כ"כ לתאריך של אח שלי, ואני לא יכולה שלא לקשר, לא יכולה שלא לחשוב...הוא היה שם, בכיכר, הוא חזר לשם אח"כ להדליק נרות ולקח אותי איתו, ועכשיו הוא מת...איפה היינו אז, ואיפה אנחנו היום? כלום לא השתנה, הכתובת היתה על הקיר אז ועכשיו היא שוב על הקיר, באדום בוהק של דם שאולי יישפך, ואנחנו שוב שותקים. בעצם, הכל השתנה. אמרו לי "כשתגדלי בנות לא ילכו לצבא", אבל אני כבר 10 ימים בצבא, ומחר לא יהיה שלום ולא ישחררו אותי בטעות. "מי ידע שכך יהיה שבכמה לילות ללא אמא תהפוך מנער ותהיה לבחור מסתער קדימה." מי היה יכול לדעת? קשה לי להאמין שעברו 6 שנים מאז, אני במקום אחר לגמרי השתנתי המון מאז, והוא עדיין ילד בן 19 עם קיטבג ונשק אני יוצאת הביתה אבל הוא לא שם, הוא לעולם לא יהיה שם וזה לא סוף העולם. "מי יתן וכך יהיה שבכמה לילות ללא בית נלך לימים אחרים ונראה יונה עם עלה של זית." (עוזי חיטמן)
הצבא לא כ"כ גרוע. באמת שלא. טירונות זה לא כיף, אבל יש המון צחוקים, המון הווי, אפילו קצת כיף.. לפני שבוע בכיתי שאני אמות אם אני אהיה שם שבוע שלם, שבוע בטירונות הוא כמו נצח- לזמן שם יש חוקים משלו. אבל הכל עובר בסוף, נכון? ביום שלישי זה היה 6 שנים ליום שאח שלי נהרג. ביום רביעי 9 שנים לרצח רבין, לפי התאריך העברי. לקחו אותנו בשלישי בערב לחדר הנצחה. כל היום אני לא יכולתי להוציא את אח שלי מהראש, אבל שם זה כ"כ שונה, חשבתי עליו אבל לא הרגשתי כמעט כלום, הוא סתם היה שם, במחשבות שלי. בלילה התעוררתי במקרה והסתכלתי בשעון, והשעה היתה כמה דקות לפני השעה שהוא נהרג. אני לא מאמינה בכל מיני דברים על טבעיים, אבל זה היה מוזר לגמרי. תת מודע אולי?! עדיין לא מעכלת שאני בצבא. לשנתיים. הכל נראה כמו מן משחק כזה, קייטנה עם משמעת, ומה הם בכלל נותנים לי נשק הם לא יודעים שאני מאותגרת טכנולוגית?! תמיד הצבא התקשר לי אליו, תמיד הצבא התקשר לי למוות שלו. אבל עכשיו אני שם, והוא לא, והוא בכלל לא קשור לשם, ואף אחד שם לא יודע עליו, פתאום הצבא בכלל לא מתקשר לי אליו. תמיד יום הזכרון לרבין יוצא קרוב כ"כ לתאריך של אח שלי, ואני לא יכולה שלא לקשר, לא יכולה שלא לחשוב...הוא היה שם, בכיכר, הוא חזר לשם אח"כ להדליק נרות ולקח אותי איתו, ועכשיו הוא מת...איפה היינו אז, ואיפה אנחנו היום? כלום לא השתנה, הכתובת היתה על הקיר אז ועכשיו היא שוב על הקיר, באדום בוהק של דם שאולי יישפך, ואנחנו שוב שותקים. בעצם, הכל השתנה. אמרו לי "כשתגדלי בנות לא ילכו לצבא", אבל אני כבר 10 ימים בצבא, ומחר לא יהיה שלום ולא ישחררו אותי בטעות. "מי ידע שכך יהיה שבכמה לילות ללא אמא תהפוך מנער ותהיה לבחור מסתער קדימה." מי היה יכול לדעת? קשה לי להאמין שעברו 6 שנים מאז, אני במקום אחר לגמרי השתנתי המון מאז, והוא עדיין ילד בן 19 עם קיטבג ונשק אני יוצאת הביתה אבל הוא לא שם, הוא לעולם לא יהיה שם וזה לא סוף העולם. "מי יתן וכך יהיה שבכמה לילות ללא בית נלך לימים אחרים ונראה יונה עם עלה של זית." (עוזי חיטמן)