2 שאלת לגבי ילדה בת 3
שלום! אני אמא לבן ובת. הבן בן 4 ויש לי בעיה עם בתי הקטנה בת ה-3. אתחיל מכך שבעיני כולם וגם בעינינו, ההורים, הילדים שלנו באופן כללי ילדים מאד מאד טובים ואני לא מגזימה. הם מתורבתים, ממושמעים, קשובים למה שאומרים להם, מחונכים להתנהגות ראויה ואנחנו מסתדרים איתם ולחוטין וכייף לנו ביחד. עם זאת, בתי היא בהילט אישיות חזקה מאד. זאת ילדה מאד מפותחת, שהכל אצלה התחיל מוקדם, יש לה כוחות כמו שאומרים "לסובב" את כולם, היא אוהבת לתת הוראות, לנהל את הסובבים לה, לדרוש מהם, היא תובענית ודעתנית ולפעמים אנוכית מאד. אנחנו מודעים לכל אלה, ולמרות שהיא מקבלת מאיתנו המון תשומת לבף חום ואהבה (כי היא באמת מתוקה ומקסימה, כשהיא רוצה), אנחנו גם כל הזמן עם יד על הדופק לא לתת לה יותר מדי לשלוט בנו ובאחיה שהוא ילד הרבה יותר רגוע ומתחשב. היה לי חשוב להגדיר פחות או יותר את האופי שלה כי זה אולי קשור לשאלותיי... שאלה 1. הילדה גמולה מטיטולים מרצונה כבר מגיל שנה וחצי. החורף הזה פתאום התחילה לעשות פיפי במטיה במהלך השינה (לילה ולפעמים גם בצהריים). מראה סימנים של מצוקה כשזה קורה: בוכה, לא נהנית להתקלח בקור בבוקר, מבטיחה שלא תעשה שוב אבל התופעה המשיכה. בדקנו,ולא מדובר בבעיה בריאותית. אחר כך ניסינו שיטה עם מדבקות והבטחה לקנות תחתונים יפים של ילדות גדולות והתופעה הפסיקה מיד. שמחנו, קנינו לה הפתעה. לאחר חודש וחצי בערך, הדבר שוב חזר. המדבקות לא עזרו: ניסיתי דבר אחר: לקחתי לה את הצעצועים שהיא ישנה איתם והבטחתי שאחזיר אם תפסיק לעשות פיפי במטיה (כי היא מרטיבה אותם כל פעם, אז יש הגיון) התופעה הפסיקה והחזרנו את הצעצועים. אחרי כמה שבועות שוב היא התחילה עם פיפי במיטה ועכשיו צריך לחפש פתרון חדש. לנו יש תחושה שהיא שולטת לגמרי בעצמה וכשהיא רוצה היא קמה וכשהיא לא רוצה אז היא לא קמה. גם כשהייתה קטנה אז היא גמלה את עצמה, פשוט הפסיקה לעשות פיפי בטיטול ואז הורדנו לה אותו. אבל מה גורם לה לרצות כל פעם לחזור לרטיבות, למקלחות מעצבנות בבוקר ולבכי (למרות שאנחנו לא כועסים עליה, זה פשוט מרגיז אותה אז היא בוכה) מה לעשות? כיצד לטפל בעניין? שאלה 2. הילדה מתינוקות מצטיינת בהתבכינות וצעקנות יתר. זה נראה כאילו יש לה שני מצבים: או מצב של ילדה מתוקה ומדהימה מאין כמוהה, או מצב של ילדה מתבכיינת וצועקת. כל דבר שלא נראה לה גורם לה לדבר בקול בכייני ולצעוק על כולם. היא נפגעת מכל דבר קטן, נעלבת המון, בוכה מכל מכה קטנה שקבלה, מתנהגת בהתנגות שהיא מוזרה לילדה בת 3. למשל היא יכולה להעלב ממני שסגרתי בטעות אור בחדר שהיא הייתה בו או קפלתי לה לא מדויק את המפית. גם אחרי התנצלות שלי היא מחליטה שהיא לא מדברת איתי, לא באה אלי וגם סובלת מזה. היא רבה איתנו המון, ולבקש סליחה זה דבר שמאד קשה עבורה, היא מוכנה לסבול ולהענש רק לא לבקש סליחה. הדרך היחידה שאני כרגע מתמודדת עם זה זה לנסות לא להתייחס אליה כשהיא מדברת בצעקות ובכי. אני אומרת לה בקול רגוע: אני לא מוכנה שתדברי אלי בקול כזה, תדברי איתי בקול אוהב, כמו שאני מדברת איתך ואז אני אתייחס אליך ואקשיב. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. גם כשהייתה קטנה וגם עכשיו לפעמים היא מוכנה לבכות שעה רק לא לעשות את מה שמבקשים ממנה ולא "להישבר". לפעמים אני עצמי לא יכולה להתעלם, אם למשל אנחנו צריכים לצאת במהירות או בחוץ, כשאי אפשר לתת לה לצרוח. אז אני נותנת לה את התשומת לב שהיא מבקשת אבל כשיש לי אפשרות אני בהחלט לא נותנת לה תשומת לב עד שלא תדבר בצורה נורמאלית. האם זה עניין של אופי שיחלוף עם הגיל? זה לא שהיא עושה משהו רע היא פשוט מבקשת המון תשומת לב ולרוב זה בדרך של בכי וצעקות. אני מאד מאד אודה לך על תשובה! ואם את לא עונה ישירות (אני לא כל כך יודעת איך זה הולך) אז אני אשמח, אם תגידי לי איפה התשובה נמצאת באתר... תודה רבה רבה מראש, עמית
שלום! אני אמא לבן ובת. הבן בן 4 ויש לי בעיה עם בתי הקטנה בת ה-3. אתחיל מכך שבעיני כולם וגם בעינינו, ההורים, הילדים שלנו באופן כללי ילדים מאד מאד טובים ואני לא מגזימה. הם מתורבתים, ממושמעים, קשובים למה שאומרים להם, מחונכים להתנהגות ראויה ואנחנו מסתדרים איתם ולחוטין וכייף לנו ביחד. עם זאת, בתי היא בהילט אישיות חזקה מאד. זאת ילדה מאד מפותחת, שהכל אצלה התחיל מוקדם, יש לה כוחות כמו שאומרים "לסובב" את כולם, היא אוהבת לתת הוראות, לנהל את הסובבים לה, לדרוש מהם, היא תובענית ודעתנית ולפעמים אנוכית מאד. אנחנו מודעים לכל אלה, ולמרות שהיא מקבלת מאיתנו המון תשומת לבף חום ואהבה (כי היא באמת מתוקה ומקסימה, כשהיא רוצה), אנחנו גם כל הזמן עם יד על הדופק לא לתת לה יותר מדי לשלוט בנו ובאחיה שהוא ילד הרבה יותר רגוע ומתחשב. היה לי חשוב להגדיר פחות או יותר את האופי שלה כי זה אולי קשור לשאלותיי... שאלה 1. הילדה גמולה מטיטולים מרצונה כבר מגיל שנה וחצי. החורף הזה פתאום התחילה לעשות פיפי במטיה במהלך השינה (לילה ולפעמים גם בצהריים). מראה סימנים של מצוקה כשזה קורה: בוכה, לא נהנית להתקלח בקור בבוקר, מבטיחה שלא תעשה שוב אבל התופעה המשיכה. בדקנו,ולא מדובר בבעיה בריאותית. אחר כך ניסינו שיטה עם מדבקות והבטחה לקנות תחתונים יפים של ילדות גדולות והתופעה הפסיקה מיד. שמחנו, קנינו לה הפתעה. לאחר חודש וחצי בערך, הדבר שוב חזר. המדבקות לא עזרו: ניסיתי דבר אחר: לקחתי לה את הצעצועים שהיא ישנה איתם והבטחתי שאחזיר אם תפסיק לעשות פיפי במטיה (כי היא מרטיבה אותם כל פעם, אז יש הגיון) התופעה הפסיקה והחזרנו את הצעצועים. אחרי כמה שבועות שוב היא התחילה עם פיפי במיטה ועכשיו צריך לחפש פתרון חדש. לנו יש תחושה שהיא שולטת לגמרי בעצמה וכשהיא רוצה היא קמה וכשהיא לא רוצה אז היא לא קמה. גם כשהייתה קטנה אז היא גמלה את עצמה, פשוט הפסיקה לעשות פיפי בטיטול ואז הורדנו לה אותו. אבל מה גורם לה לרצות כל פעם לחזור לרטיבות, למקלחות מעצבנות בבוקר ולבכי (למרות שאנחנו לא כועסים עליה, זה פשוט מרגיז אותה אז היא בוכה) מה לעשות? כיצד לטפל בעניין? שאלה 2. הילדה מתינוקות מצטיינת בהתבכינות וצעקנות יתר. זה נראה כאילו יש לה שני מצבים: או מצב של ילדה מתוקה ומדהימה מאין כמוהה, או מצב של ילדה מתבכיינת וצועקת. כל דבר שלא נראה לה גורם לה לדבר בקול בכייני ולצעוק על כולם. היא נפגעת מכל דבר קטן, נעלבת המון, בוכה מכל מכה קטנה שקבלה, מתנהגת בהתנגות שהיא מוזרה לילדה בת 3. למשל היא יכולה להעלב ממני שסגרתי בטעות אור בחדר שהיא הייתה בו או קפלתי לה לא מדויק את המפית. גם אחרי התנצלות שלי היא מחליטה שהיא לא מדברת איתי, לא באה אלי וגם סובלת מזה. היא רבה איתנו המון, ולבקש סליחה זה דבר שמאד קשה עבורה, היא מוכנה לסבול ולהענש רק לא לבקש סליחה. הדרך היחידה שאני כרגע מתמודדת עם זה זה לנסות לא להתייחס אליה כשהיא מדברת בצעקות ובכי. אני אומרת לה בקול רגוע: אני לא מוכנה שתדברי אלי בקול כזה, תדברי איתי בקול אוהב, כמו שאני מדברת איתך ואז אני אתייחס אליך ואקשיב. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. גם כשהייתה קטנה וגם עכשיו לפעמים היא מוכנה לבכות שעה רק לא לעשות את מה שמבקשים ממנה ולא "להישבר". לפעמים אני עצמי לא יכולה להתעלם, אם למשל אנחנו צריכים לצאת במהירות או בחוץ, כשאי אפשר לתת לה לצרוח. אז אני נותנת לה את התשומת לב שהיא מבקשת אבל כשיש לי אפשרות אני בהחלט לא נותנת לה תשומת לב עד שלא תדבר בצורה נורמאלית. האם זה עניין של אופי שיחלוף עם הגיל? זה לא שהיא עושה משהו רע היא פשוט מבקשת המון תשומת לב ולרוב זה בדרך של בכי וצעקות. אני מאד מאד אודה לך על תשובה! ואם את לא עונה ישירות (אני לא כל כך יודעת איך זה הולך) אז אני אשמח, אם תגידי לי איפה התשובה נמצאת באתר... תודה רבה רבה מראש, עמית