2 שאלות

[מעיןבר]

2 שאלות

1. איך אני מבהירה לה שלא זה לא - היא פשוט צוחקת לי בפנים כשאני אומרת לא, חושבת שזה משחק למרות הפנים הכעוסות. אני משתדלת לא להרבות במילה הזו אבל היא בגיל קשה שבו יש המון סכנות (החשמל הוא ה-להיט שלה כרגע, לא רוצה שהיא תתחשמל

). 2. מיטה - מתי מחליטים להעביר למיטת נוער? כשנעבור דירה אדוה תהיה בת שנה וחמישה חודשים. היא ככל הנראה גם תלך כבר. נראה שהיא מאוד לא אוהבת להיות כלואה במיטת תינוק ואני לא רואה סיבה לכלוא אותה ברגע שנגור בדירה ללא מדרגות. השאלה היא האם זה בסדר להחליף מיטה יחד עם כל השינויים של מעבר דירה וחדר חדש ואח"כ גן חדש או שאולי כדאי להקל קצת. (על הפסקת ההנקה אני כבר לא מדברת

זה לא הולך לקרות)

 

[אלדורית]

2 תשובות

1. היא מנסה להפוך את התגובה הרצינית שלך ל"צחוקים"--את צריכה להמשיך להגיב כפי שאת מגיבה: ברצינות, בתקיפות ובהחלטיות. את יכולה להוסיף ל"לא!" גם הסבר קצר: "לא! אסור לגעת בחשמל! זה מסוכן! זה יכאב לך מאוד!" (אבל לא לחזור עליו ברצף יותר מדי כדי לא להפוך אותו לבלתי נשמע). עם הזמן היא תפנים. 2. המעבר למיטה פתוחה לא נראה לי כל כך טראומתי, בפרט שאת מדווחת שהיא לא אוהבת את מיטת הסורגים--יכול להיות שהיא תקח את זה כחלק מהשינויים, מהחדר החדש. מאידך, אם לך יש הרגשה שזה כן בעייתי, אז למה לך להתלבט: פשוט תעבירי את מיטת התינוק, וחכי עוד חודשיים לפני שאת מחליפה. (בקיצור, כן ולא). ועל הפסקת הנקה, נו, אנחנו כבר שנתיים ועוד הציצי נטוי--סיכוי טוב שתפסיקי לפנינו...

 

[מעיןבר]

שנתערב../images/Emo35.gif ../images/Emo8.gif

תודה על התשובות.

 

[החתולה השחורה]

חוץ מפה, יש לך גם ידיים?

תשתמשי בהן. כשאת אומרת "לא", תגבי את זה עם מניעת הפעולה-הרחקי אותה מהחשמל וכ"ו. לא להתעצל-לקום מהספה/ספסל ולגשת לאכוף. הפה של ההורים=הרשות המחוקקת. הידיים של ההורים=הרשות המבצעת. הרשות השופטת=החגורה של אבא. (המשפט האחרון סתאאאם בצחוק)

 

[מעיןבר]

ברור שזה מגובה בהפניה לפעילות אחרת

אחרת איך היא תבין למה אני מתכוונת? הענין הוא שהיא כבר מבינה וברגע שהיא שומעת לא אני מקבלת כזה חיוך ממזרי, מודה - אני נמסה

אבל גם מתעצבנת מזה שעושים לי דווקא.

 

[אמא של יואבי]

נו כן, ככה זה

חיוך מתוק, שובב ומעצבן. א. זה עובר מתישהו. ב. אם הייתי אומרת שאסור בקול תקיף, ואח"כ הולכת משם, לא היה לו למי לעשות הצגות אז הוא לא עשה יותר דווקא. זה כמובן טוב רק כשהמצב לא מסוכן.

 

[אפרתש]

לגבי מעבר מיטה

בנותי עשו כמה מעברים בין סוגים ומיקומים של מיטות, ושום מעבר לא היה טראומטי. מה שכן - לא הייתי מעבירה אותה למיטת נוער בגיל כזה, מחשש לנפילה בזמן השינה. עדיף מזרון על הרצפה. אין לכם מעקה למדרגות? גם לנו יש מדרגות, והמעקה סגור בלילה.

 

[מעיןבר]

מיטה עם מחסום

לא סתם מיטה... יש מעקה, רק שאישי לא התקין ועכשיו אין כ"כ טעם.

 

[אפרתש]

איכשהו אני לא שקטה גם עם המחסום

בגיל הזה. אני רואה איך הקטנה שלי מסתובבת ו"משתוללת" מתוך שינה. אני גם חוששת שהיא תתיישב מתוך שינה, תקום חצי ישנה ותנסה לקום מהמיטה, דברים כאלה. אולי אין בסיס לחששות האלה. את הגדולה העברתי למיטת נוער בגיל שנתיים, זה לא שאני משאירה אותן על מזרון על הרצפה עד גיל 18

 

[מאיו]

2 תשובות

1. אל תשתפי פעולה איתה. אל תתייחסי לצחוקים שהיא מנסה לעשות, אלא פשוט אמרי לא והרחיקי אותה מהמקום. חוסר העניין שלך והקורקטיות יעשו את שלהם. 2. זה נראה לי קצת מוקדם. היא צעירה מאד ולא כדאי להעמיס עליה יותר מידי מעברים. אנחנו עברנו כשאור היה בן שנה וחצי, והבאנו מיטת נוער בגיל שנתיים. בהתחלה שתי המיטות היו בחדר ובכל פעם אור בחר לישון במיטת הנוער. אחרי כמה ימים פירקנו את המיטה.

 

[Shellylove]

תגבי את ה"לא" ב"כן"

כלומר להגיד "לא" כשהיא מושיטה את היד לחשמל ו"כן, יופי" כשהיא לא נוגעת. ותשתמשי ב"לא" בתבונה, באמת בדברים שהם לא מבחינתך כדי שאדוה לא תשמע כל היום "לא זה ולא פה". לגבי מיטה- את יודעת שאני ממליצה על פוטון, נכון?

 

[מעיןבר]

אנחנו ישנים על פוטון ../images/Emo13.gif

אולי בכלל נקנה מיטה לעצמינו

בכל מקרה זה לא רלוונטי כי יש לנו פוטון לא מתקפל

תודה על הדגשת עניין הכן. על זה לא חשבתי. אני מאוד מתאפקת לא לאסור עליה כל הזמן, גם דברים שאני לא ממש אוהבת אני נותנת לה כי ברור לי שלא יגרם נזק (למשל - לפתוח את כל הגליל נייר טואלט

עלה לנו כבר בכמה גלילים

). אני גם משתדלת לספק לה את הסביבה הבטוחה ביותר שאני יכולה כדי שתוכל לשחק בחופשיות, אבל אין ברירה - בית הוא לא גן ילדים ויש גם סיכונים

.

 

[sweetonit]

החלפתי מיטה רק אחרי שטפסו ויצאו לבד

יש לי את המיטת תינוק של שילב בה המעקה מצד אחד נמוך ושליש פתוח,כך שאיו סכנת נפילות ממנה. הבעיה אחרת, מאז שהחלפתי את המעקה, הפרעוש כל הזמן יוצא מהמיטה והולך לישון נורא מאוחר