1967. איזו שנה

[oren29at]

1967. איזו שנה

1967 נחשבת לאחת השנים המכוננות והמשפיעות בתולדות המוזיקה הפופולרית. ז'אנר הפופ/רוק עבר שינוי מהותי ודרמטי בשנה הזו- מבידור קל לצעירים ריקניים הוא הפך לזרם אמנותי לגיטימי. הלהקה הבולטת ביותר, והמזוהה ביותר עם השינוי הזה היא הביטלס, והמוזיקה שהיא הוציאה ב 1967 מהווה חלק חשוב מאד מהשינוי הזה.

1967 לא היתה שנה טובה ללהקת הרולינג סטונז. וזאת בכלל לא קביעה שלי- כל מומחה מוזיקה פופולרית או וויקיפדיה יאמרו לכם את זה. נדמה היה שהסטונז נמצאים (לפחות) צעד אחד מאחורי היריבים הגדולים שלהם- הביטלס. למרות הספק של שני אלבומים ומספר סינגלים מוצלחים, הסטונז, נתפסו כלהקה מבולבלת, לא ממוקדת, ונטולת חזון (או אומץ) אמנותי. האלבום Between the Buttons שיצא בתחילת השנה נשמע כמו הד למוזיקה של 1966, והאלבום Their Satanic Majesties Request שיצא בסוף השנה נשמע כמו חיקוי חיוור לסרג'נט פפר של הביטלס.

הניתוח המאד מקובל הזה נשען על שתי הנחות יסוד בעייתיות: הראשונה היא האינסטינקט האנושי לתחום פעילות אמנותית לפי שנים קלנדריות. כאילו של 01/01 ול 31/12 יש איזו השפעה מיסטית על תהליכים אמנותיים. נכון שזה מקובל ונוח, ואפילו טבעי, אבל כשזה מעוות את הפרספקטיבה האמנותית, עדיף להתעלם מגבולות הזמן האלו. השניה היא ההיתלות בביטלס, וההשוואה אליהם. נכון שלביטלס הלך קלף משוגע במיוחד ב 1967: בינואר יצא הסינגל פורץ הדרך "Strawberry Fields Forever"\"Penny Lane". ביוני יצא האלבום Sgt. Pepper, שעל חודו מתאזנת כל המפה המוזיקלית של 1967, וכבר ביולי יצא סינגל "קיץ האהבה 1967"- "All You Need is Love". עד סוף השנה יצא גם סרט הטלוויזיה (הכושל) Magical Mystery Tour שלווה ב EP עם מוזיקה אפילו יותר פסיכדלית מאשר זו שב Sgt. Pepper. אלה היו הביטלס, ואני מקווה שבזאת הסתיים הפרק שלהם בסקירה הזאת, והצורך שלי להזכיר אותם שוב או בכלל.

מעכשיו נדבר (רק) על הרולינג סטונז.

 

[oren29at]

קרקס הפופ הגדול

לפני שהיתה להקת רוק-בלוז-אר'נ'בי שנרשמה באותיות של זהב בהיסטוריה של הרוק, היתה לרולינג סטונז תקופה של כשלוש שנים שבה היא היתה להקת פופ בריטי. היה היתה בריטית למהדרין, ופופית לגמרי. בפברואר 1965 יצא הסינגל "The Last Time"\"Play With Fire", ובמאי 1968 יצא הסינגל "Jumpin' Jack Flash". שלוש וקצת השנים האלה הם אולי התקופה הפוריה ביותר של הרולינג סטונז: מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, שני כותבי השירים ה(כמעט) בלעדיים של הלהקה, הפגינו בטחון עצמי גובר והולך, והלהקה הקליטה והוציאה שלושה אלבומים ועוד 13 סינגלים, שבהם כלולים 19 שירים שלא נכללו באלבומים.(הערה- אני מתייחס אך ורק להוצאות הבריטיות של אלבומי ותקליטוני הסטונז. ההוצאות האמריקאיות הכניסו את הסינגלים אל תוך האלבומים עצמם על חשבון שירים שהופיעו באלבומים הבריטיים, ואיגדו את השירים שנשמטו לאלבום אוסף בשם Flowers שיצא ב 1967).

כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להעניק את ההקשר הנכון לפעילות המוזיקלית של הרולינג סטונז בשנים ההן. מעיין יצירתי מתגבר מצד אחד, ותנועה מתמדת בכל מה שקשור לפיתוח ועיבוד השירים מצד שני. שורשי הסול-בלוז-אר'נ'בי של הלהקה היו רק כלי אחד בתוך ארגז מלא בהשפעות ורעיונות. מוזיקת פופ נמדדת בדרך כלל לפי שירים בודדים, ולרולינג סטונז יש מספיק סינגלים קלאסיים מהשנים האלה, אבל גם האלבומים שהוציאה ראויים להתייחסות ולהאזנה מעמיקה. אני רוצה להתעכב על Between the Buttons שיצא בינואר 1967.

האלבום Aftermath, שיצא באפריל 1966, היה האלבום הרביעי של הלהקה, והראשון שכלל רק לחנים של ג'אגר וריצ'רדס. Aftermath היה אלבום מגוון מאד מוזיקלית, ו Between the Buttons לוקח את הגיוון עוד כמה צעדים קדימה, ומציג קשת רחבה של השפעות וסגנונות מוזיקליים. התוצאה טובה מאד ומהנה, גם אם לא מושלמת.

הבסיס המוזיקלי של הסטונז כולל רוק גיטרות אופייני לתקופה (אמצע שנות הששים) באדיבותו של קית' ריצ'רדס, וחטיבת קצב- ויימן, וואטס- חדה ומלאת חיים שיודעת לדחוף את השירים מצוין כשצריך, ולשמש בסיס איתן ללחנים ולעיבודים לכל אורך הדרך. אפשר לשמוע את הסטונז עושים רוק כהלכתו ב "Connection" או ב "Miss Amanda Jones". הבסיס המוזיקלי הזה לא יכול להספיק ללהקה שנמצאת בשיא היצירתיות שלה, ולסטונז אין שום בעיה לעבות את השירים עם פסנתר, עד לשלב שבו הכלי מקבל דומיננטיות בלא מעט שירים. קית' ריצ'רדס מנגן פסנתר פה ושם, אבל התרומה העיקרית באלבום שייכת לשניים- איאן סטיוארט, הוא "האבן השישית", וג'ק ניטשה האמריקאי. ב "My Obsession" הקצב המהפנט משתלב מצוין עם פסנתר הבארים שמעניק תחושה של דחיסות ועשן, ו "Cool, Calm & Collected" , הוא אולי נקודת הקצה הרחוקה ביותר שאליה הגיעו הסטונז אי פעם- מין רגטיים מערב פרוע מהיר ומרושל שטס קדימה בחדווה, מונהג על ידי פסנתרן שמנגן כאילו אקדח טעון מכוון לראשו. מכל ההשפעות האמריקאיות שבעולם, זאת ככל הנראה המוזרה ביותר, אבל היא מהנה מאד.

ועם זאת, כשאני רוצה להצביע על הנקודות החזקות ביותר של הרולינג סטונז מודל 1966-1967, אני מוצא אותם אצל שני אנשים: בראין ג'ונס ומיק ג'אגר.

כשבראין ג'ונס קיבל לידיים שירים, הוא התייחס אליהם כאל טיוטה או חומר גלם שאותו הוא יכול לעצב ולשפר עם אלף ואחד כלי נגינה ורעיונות לעיבודים. טביעת האצבע של ג'ונס בשירים היא מובהקת: הויבראפון ב "Yesterday Papers", האורגן הכנסייתי ב "She Smiled Sweetly", הדולסימר הלגלגני במעברים של "Cool, Calm & Collected", ההדהודים ב "Please Go Home", הסקסופון ועיבוד כלי הנשיפה ב "Something Happened To Me Yesterday"- כל אחד מהשירים האלה מקבל אופי או דגשים מהעיבוד המוזיקלי שג'ונס מפתח על בסיס הרוק הבסיסי של הלהקה (חיפוש באינטרנט העלה שאת הקרדיט לנגינת האורגן ב "She Smiled Sweetly" מקבל דווקא קית' ריצ'רדס, אבל אם לשפוט לפי התרומה המצטברת של ריצ'רדס וג'ונס בשנים ההן, אני בספק רב אם הקרדיט הזה נכון). ב"Back Street Girl" ישנו אקורדיאון נהדר, אבל למרבה ההפתעה הוא לא מנוגן ע"י ג'ונס, אלא ע"י נגן אורח. הקרדיט כאן צריך להינתן למפיק של הסטונז בתקופה ההיא, אנדרו לוג-אולדהאם.

מיק ג'אגר הוא הזמר הטוב ביותר שבו נתקלתי מבין שלל הלהקות הבריטיות של השנים ההן. טביעת הקול שלו מובהקת דווקא בגלל שאין לו קול "יפה" או "עוצמתי". יש משהו דילני בהבעה שלו- היכולת לדעת בדיוק איך צריך לשיר כל שיר. הוא יכול להיות רוקר קשוח ודומיננטי כשצריך, אבל גם עדין ומדויק ב "Back Street Girl" ו "She Smiled Sweetly", או קליל וממזרי ב "Something Happened to Me Yesterday" ו "Who's Been Sleeping Here?" .

הטקסטים של האלבום נעים פחות או יותר סביב אותה הנקודה- נשים, נשים, מה עושים איתן, ומה הן עושות בחזרה. מהבחינה הזאת, הסטונז היא להקה ממוקדת מאד. את הערך המוסף צריך לחפש בגיוון המוזיקלי של האלבום: פולק אנגלי עדין עם פריטה אקוסטית בולטת ואקורדיאון ב "Back Street Girl" שמעניק לשיר תחושה של חדר נשפים עתיק כלשהו. עוד קצת פולק, הפעם יותר כפרי-אמריקאי ב "Who's Been Sleeping Here?" , באדיבות מפוחית שמלווה את מיק ג'אגר כשהוא מספר את סיפורו של בעל מקורנן ולא חד מחשבה במיוחד, שמרגיש שאשתו, איך נאמר, עשתה חיים עם מישהו, אבל עם מי, לעזאזל?. שיר נהדר, עם יופי של מלים ולחן. מצד שני, הניסיון להגיד משהו חברתי ב "Miss Amanda Jones" לא ממש עולה יפה. מיס ג'ונס אמנם חיה את החיים הטובים עם בחורים, משקאות ומסיבות לרוב, אבל הסטונז לא מסוגלים להפיק מוסר השכל כלשהו מהסיטואציה, והפואנטה של השיר היא עיבוד רוק הגיטרות החזק והסוחף, שמהווה אילוסטרציה לחיים הטובים של גיבורת השיר.

הטוב בשירי האלבום הוא "She Smiled Sweetly", שאם אני לא טועה די שקע במצולות ההכרה של חובבי הלהקה, כנראה שנפל קרבן לתדמית הלא מוצלחת של האלבום כולו. הלחן נהדר, השפעות ה Soul נפלאות, והאורגן העמוק והדומיננטי מאיר את הצד האפל של הטקסט- בחורה שמרגיעה את בן זוגה עם חיוך מתוק ו"אל תדאג", אבל מתחת לפני השטח ברור שיש מקום לדאגה, ולא לנחמה. כל מה שטוב באלבום הזה, בתקופה הזאת ובלהקה הזאת בא כאן לידי ביטוי באופן מלא.

כאמור- האלבום הזה הוא מסע מוזיקלי מגוון מאד ומהנה מאד. גם ברגעים המוזיקליים הפחות טובים מורגש שהלהקה מנסה לעשות משהו עם כל שיר, ולא לחזור על עצמה. בהמשך הדרך הלהקה המירה את המסע המוזיקלי המוחצן במסע פנימי מוכוון LSD, וללא מפיק מוזיקלי שיוכל לאזן אותם (הלהקה נפרדה מאנדרו לוג אולדהאם באמצע 1967), מה שהוביל לפיאסקו של Their Satanic Majesties Request בדצמבר 1967. אפשר לתהות מה היה קורה אילו הסטונז היו מחליטים להמשיך לעשות "פופ בריטי". זה היה כרוך, ככל הנראה, ביותר בריאן ג'ונס ופחות קית' ריצ'רדס, אבל הפור נפל בתחילת 1968, וזה משאיר אותנו עם תקופה קצרה, טיפה מבולבלת, אבל צבעונית ומוזיקלית מאד בקריירה של הרולינג סטונז. בטבורה של התקופה הזאת נמצא Between the Buttons.

 

[oren29at]

קרדיטים

1."Yesterday's Papers" 2:04
2."My Obsession" 3:17
3."Back Street Girl" 3:27
4."Connection" 2:08
5."She Smiled Sweetly" 2:44
6."Cool, Calm & Collected" 4:17
7."All Sold Out" 2:17
8."Please Go Home" 3:17
9."Who's Been Sleeping Here?" 3:55
10."Complicated" 3:15
11."Miss Amanda Jones" 2:47
12."Something Happened to Me Yesterday" 4:55
&nbsp
All songs written by Mick Jagger and Keith Richards.
Producer: Andrew Loog Oldham
&nbsp
Mick Jagger – lead and backing vocals, percussion
Keith Richards – guitar, bass guitar, piano, organ, double bass, lead and backing vocals
Brian Jones – guitar, piano, organ, vibraphone, recorder, saxophone, electric dulcimer, percussion, oscillator, harmonica
Bill Wyman – bass guitar, double bass, organ, backing vocals
Charlie Watts – drums, percussion
&nbsp
Jack Nitzsche – piano, organ, harpsichord
Ian Stewart – piano
Nick DeCaro – accordion

 

[Barmelai]

יפה כתבת

מסכים עם הסקירה הזו, משום שלא ניסית להציג את האלבום כמה שהוא לא: בין הטובים של הסטונז. Between the Buttons הוא אלבום חיפוש דרך של להקה, ובתוכה צמד כותבים, בהתהוות. זה לא האלבום אליו הייתי שולח סקרנים שלא מכירים את הסטונז, אבל הוא לא זניח בדיסקוגרפיה ויש לו חן משלו, חן פופי שנעלם באלבומים הבאים. וטוב שכך, בעיניי. הרולינג סטונז בתקופה של עד 1968, עת יצא Beggars Banquet, הייתה להקה של סינגלים. הגדולה שלה באה לידי ביטוי על גבי תקליטונים עם שיר אחד על צד א' ועוד שיר gל צד ב', ברוב המקרים לא פחות טוב. מה שהביא אגב, להוצאות כפולות של סינגלים, כאשר צד ב' הוא עכשיו צד א' ולהפך.
רק למען הפרופורציה, כמה סינגלים מהתקופה: Time Is on My Side, Play with Fire, Satisfaction, רד מהענן שלי, כשהדמעות יורדות, 19th Nervous Breakdown, רובי טיוזדיי, Paint It Black.
&nbsp
מי שאוהב את הסטונז כלהקה, לא יכול לוותר על האלבום הזה, הוא חשוב להבנת ההתפתחות שלה כמוזיקאים וכותבים. בכלל לטעמי הוא יותר חשוב מיפה. אילו הלהקה הייתה מוציאה רק את Between the Buttons ונעלמת מהעולם, לא היינו מדברים עליה היום כלל. לא במקרה הוא אולי האלבום הפחות זכיר של הסטונז.

 

[oren29at]

באת לברך, ויצאת (קצת מקלל)

המורשת המוזיקלית של הסטונז בנויה על: אלבומי 1968 והלאה, סינגלים קלאסיים מאמצע שנות הששים, והחזון המוזיקלי הראשוני של הלהקה, אפילו שהתבסס עם גירסאות כיסוי לשירי בלוז/סול/אר'נ'בי אמריקאים. לאלבומי אמצע שנות הששים אין כל כך מקום במורשת הזאת, ועל פניו הם אכן מיועדים לאלה שרוצים להעמיק ולהכיר את הרולינג סטונז מכל צדיהם.
&nbsp
אני רציתי להוסיף שהאלבומים האלה, או לפחות Between the Buttons, ראויים לתשומת לב גם ל"סתם" אוהבי מוזיקה, ביחוד אלה שאוהבים פופ סיקסטיז טוב. יש לסטונז לא מעט מה להציע בהקשר הזה- בזכותו של בראיין ג'ונס, כמעט כל שיר מקבל איזה טוויסט מעניין בעיבוד, והלהקה כלהקה נשמעת די מבושלת, גם אם זה לא הכיוון שאליו היא תלך בסופו של דבר.
&nbsp
אני מנסה בכל הכח לא להיכנס להשוואות, אבל בוא נגיד שברוב השירים הסטונז לא משתרכים מאחורי שלוש הלהקות הבריטיות האחרות, ולפעמים יש להם יותר מה להציע מאשר חלק מהלהקות האלה.
&nbsp
לנושא הסינגלים- בהודעה נפרדת.

 

[Barmelai]

Aftermath לוקח בנקודות

בייחוד בהוצאה האמריקאית. ב 1967, כשמדברים על פופ, הביטלס, הביץ' בויז, לאונרד כהן, LOVE, הדלתות, הקינקס, ג'פרסון איירפליין, הבירדז, דילן, המי, מודי בלוז, טים באקלי, דונובן, פרוקול הארום - כולם הוציאו אלבומים שהשאירו אבק ל"בין הכפתורים" והפכו לקלסיקות, שלא לומר אייקונים. ולא נרחיב את היריעה לרוק פחות פופי (הפלוייד, הנדריקס, סופט מאשין).
&nbsp
מה שאני אומר הוא ש 1967 הייתה שנה גדולה מדי בשביל אלבום שהוא רק טוב, כמו האלבום הזה. הסטונז של אריכי הנגן היו צעד אחרי השאר. מה שהיה פחות ממבריק עד גאוני לא היה מספיק ב 1967. הבעיה עם אלבומי הסטונז הייתה מדיניות ההפרדה של הבריטים בין סינגלים שיש לשווק בנפרד, לאריכי נגן שלא כוללים את הסינגלים "כדי לא לרמות את הקהל". כל הלהקות הבריטיות סבלו מזה, אבל הסטונז בעיקר, כי סינגלים היו הצד החזק שלהם. למרבה המזל, הסטונז הדביקו את הפער באיחור של שנה, וכשהם הדביקו הם נעצרו בפסגה. אבל זה כבר סיפור אחר.

 

[arieltr]

Satanic Majesties Request מפיל את הכל בנוק-אאוט

התעלמתם באלגנטיות אז אני חייב להידחף עם האלבום הכי שרוי במחלוקת אצל הסטונס.
אפשר לומר שזה לחלוטין לא מייצג את הסטונס, אבל מי אמר שזה חייב לייצג. אפשר לומר שזו בסך הכל עליה רגעית למונית הפסיכדלית של התקופה ולא באמת המהות של הסטונס, כאילו שהבלוז-סול-רוק שלהם הוא 100% אותנטי. אפשר לומר שזו בסך הכל תגובה אלבומית לסמל פפר, כאילו שהפפר מושלם ושום דבר לא מעליו. אפשר גם לומר שזה בסך הכל ביזבוז זמן אולפני שהוביל לפיזור אלבומי בגלל שלא היה אף מבוגר אחראי להדק הרצועה סביב הצוואר שלהם.
ואפשר ואפשר ואפשר ואפשר להמשיך עם זה עד מחר.
אבל בסופו של דבר אם יש לסטונס אלבום אחד מהתקופה ההיא, או בכלל, שהוא מפתיע, קסום, זורם ומתרחב לאינסוף כמו היקום - אז זה האלבום הזה ורק האלבום הזה.
אם זה עובד כיחידה אחת שלמה או קצת שירים מוזרים הפזורים בתוך אבסטרקט לא מובן זה באמת תלוי בכל אחד שמאזין לאלבום, אבל באמת שלא צריך להתאמץ בכדי למוצא שירים טובים פה או סתם קסם פזור במרחבים. אהה כן, וגם השיר הכי מרהיב של הסטונס נמצא כאן.
מה צריך יותר מזה אני לא בטוח אבל מי שמתעקש וודאי ימשיך לחפש עד 74. גוד לאק.

כולנו בעצם יכולים להודות לאדם אחד בלבד - בריאן ג'ונס. בלעדיו כל המסע הזה של 65 עד 68 לא היה מניב כל כך הרבה שירים מרהיבים שמובילים ל-Satanic יוצר המחלוקת, ואיתו אין סיכוי ש 70-74 היה בכלל קורה באופן כל כך חסר משהו (קסם...). כך שבזכותו כל אחד מאיתנו יכול לבחור צד

ותודה לאניטה.

 

[oren29at]

תגובה במקום

מאחר והתחלתי בשנת 1967, אז יש בהחלט מקום להזכיר גם את האלבום השני של הלהקה מאותה השנה.

אמרתי פעם, ואומר שוב, שכשיצירת אמנות יוצאת מידו של האמן, היא כבר לא שייכת לו, וכל אחד יכול לראות בה את מה שהוא רוצה. אין "נכון" או "לא נכון". עובדתית והיסטורית, האלבום הוא אלבום פסיכדלי, תגובה לסרג'נט פפר, נטול מבוגר אחראי, וסוג של מבוכה לחברי הלהקה. מעשית, אין לכל זה חשיבות מבחינת המאזין. המפתח לכוחו (או לחולשתו) של האלבום הזה הוא הפיזור שלו, ואני מקווה שההמלצה (הקצרה, התמציתית, שאינה מלווה בקליפים- תתבייש!) שלך תגרום לכמה זוגות אוזניים לנסות את האלבום.

בראין ג'ונס, לגמרי.

 

[arieltr]

אוקי הנה דוגמאות למה SATANIC אלבום ענק

נתחיל מהטריוויאלי:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=rWIDuPYgzkc[/URL]

שהקסם עובד, אז הוא פשוט עובד:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=s-pLwjzJrjM[/URL]

פשוט ענק:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=s73iSXURYPo[/URL]

בלתי אפשרי לעצירה, הנה אחד הגדולים:
[URL]http://www.youtube.com/watch?v=-XfXyVDbtp4[/URL]

 

[Barmelai]

אם אסימון נופל באמצע הלילה...

 

[Barmelai]

זה אלבום שנשמע כמו חוטבי עצים רוקדים בלט

אבל יש בו כמה שירים שהם בין היפים של הסטונז. גם כשהם ירו לעצמם ברגל יצא להם משהו טוב. חוצמזה, אני אוהב פסיכדליה ופיזור עד כדי חוסר פוקוס לפעמים, הוא חלק מהיופי שלה. אני חלוק על האלבום אבל מאוחד סביב רוב השירים בו. She's A Rainbow הוא דוגמה בולטת לשיר שרק מרוויח מהעיבוד הפסיכדלי, אבל יש עוד לפחות 4 כאלה. בכל מקרה, אלבום שיש עליו חילוקי דעות קיצוניים הוא תמיד חובת שמיעה.

 

[oren29at]

איזה חילוקי דעות קיצוניים?

מצד אחד יש את כל העולם ואחותו. מצד שני יש את אריאל

 

[Barmelai]

בוא נראה

נפרסם פה קול קורא לכל באי הפורום להביע את דעתם על האלבום ונראה.

 

[oren29at]

אני מתלבט

אם להשאיר את זה בגבולות השרשור הנוכחי, או ליצור הודעה נפרדת שמבקשת מכל באי הפורום להביע את דעתם, ולנסות לייחצן את זה דרך "הנהלת הפורומים".
&nbsp
סוג של מבחן כח (עם תוצאה ידועה מראש).

 

[arieltr]

חבל שהם קצת פיספסו לשים ביקיני באותה הזדמנות

תשמע יש לנו כאן את הבעיה המתגלגלת האולטימטיבית. 68-74 בנה להם את התדמית אבל בעצם גם הרג כל דבר אחר שלא מתאים לתדמית המשווקת. הנערים הרעים שעושים רוקנרול בלתי מתפשר, בסיסי, בלוזי, סליזי ובסופו של דבר גם מעבירים שם וידוי הריגה עם EXILE - אז ברור ש-SATANIC יחשב כירייה ברגל. בלתי אפשרי להיחשב ללב הרוקנרול וגם להיות היפי טריפי. זה לא עובד. זה לא הביטלס. אז הסינגלים המוקדמים - כלומר השירים הנפלאים ביותר שלהם מבחינתי, ו-SATANIC - כלומר האלבום הכי מעניין ולא צפוי שלהם, כל אלה פשוט נידונים לעמוד בצל של השנים שבנו את התדמית הסטונית הקונצנזוסית.
אחרת עם מה בעצם הם ישארו? 100-200 מליון וכמה עצי קוקוס.

 

[oren29at]

בעניין הסינגלים של הסטונז, 1965-1968

לפני כעשר שנים הוציאה חברת התקליטים של הרולינג סטונז שלושה מארזים שמיועדים לאספנים ולמעריצים: כל מארז הכיל מספר תקליטורים שכל אחד מהם הוא בעצם סינגל של הלהקה. שלושת המארזים כיסו את השנים 1963-1971, וחולקו כך: 1963-1965, 1965-1967, 1968-1971.

לכאורה, המארז האמצעי חופף לתקופה אותה תיארתי. למעשה, הוא חותך החוצה שני סינגלים קריטיים: הראשון הוא "The Last Time" מפברואר 1965, אמנם לא השיר הראשון של ג'אגר וריצ'ארדס שיצא בתקליטון, אבל בהחלט הראשון ברצף של סינגלים מקוריים שיצאו ממנו והלאה. הסינגל הזה נמצא בקופסה הראשונה. השני הוא "Jumpin' Jack Flash" ממאי 1968. ההחלטה לכלול את השיר הזה בקופסה השלישית נראית על פניו כהחלטה נכונה, משום שהשיר הוקלט במהלך הסשנים של Baggers Banquet, והוא קשור סגנונית למוזיקה שהלהקה עשתה מאותה השנה והלאה. למעשה, שני השירים האלה סוגרים מעגל: הם דומים מוזיקלית האחד לשני, ושניהם פותחים תקופה עבור הלהקה. בין שני השירים האלה משתרע עולם עשיר ומגוון של סינגלים שהלהקה הקליטה בתוך כשלוש שנים.

בהשמטת הסינגלים ושירי צד ב' שלקוחים מתוך האלבומים שהלהקה הוציאה (ושוב- האלבומים הבריטים בלבד), הוציאו הרולינג סטונז 19 שירים בתוך שלוש שנים. השירים האלה כוללים לא מעט קלאסיקות, וגם לא מעט נסיונות וגיוון. הם מלמדים על הרולינג סטונז מודל 1965-1968 לא פחות, ואולי יותר, מהאלבומים שהלהקה הוציאה באותן השנים.

הסינגלים האלה כולם נמצאים באוסף משולש בשם Singles Collection: The London Years שיצא ב 1989, ומכסה בצורה יותר יעילה ופחות "לאספנים" את השנים 1964-1971. מי שיש לו גישה לאוסף הזה, או בכלל לכל שירי הסטונז, יכול להרכיב לעצמו את אנתולוגית הסינגלים של השנים 1965-1968. זאת הרשימה:

1 The Last Time 1965
2 Play With Fire 1965
3 (I Can't Get No) Satisfaction 1965
4 The Spider And The Fly 1965
5 Get Off Of My Cloud 1965
6 The Singer Not The Song 1965
7 As Tears Go By 1965
8 Gotta Get Away 1965
9 19th Nervous Breakdown 1966
10 Sad Day 1966
11 Paint It Black 1966
12 Long Long While 1966
13 Have You Seen Your Mother Baby Standing in the Shadow? 1966
14 Who's Driving Your Plane? 1966
15 Ruby Tuesday 1967
16 Let's Spend The Night Together 1967
17 We Love You 1967
18 Dandelion 1967
19 Jumpin' Jack Flash 1968

 

[modulo1000]

בעיני הסינגלים של הסטונס היו טובים אף מהאלבומים

האוסף של השלושה נקנה על ידי בחנות אלגרו בשנקין בשנות ה80 איפה שהוא סמוך להמצאת הקומפקט דיסק חרשתי אותה הלוך חשוב וגם את הבוקלט בגודל תקליט.....למי שלא מכיר....זה מאסטר.