המסע לעבר הקשת
New member
18/7/90......
לפני שלושה ימים הייתה בחינת הבגרות האחרונה. סיימנו רישמית את בית ספר תיכון..... את הלימודים. איזה כייף. יומיים אחרי, רֶנָטָה, החברה הכי טובה שלי מתגייסת לצבא... טירונות במחנה 80..... ואני, קשת מהקטנות שבשכבה מתגייסת רק בינואר של השנה הבאה.. וגם זה נדחה בסופו של דבר בגלל מלחמת המפרץ... אבל נחזור לענייננו. ערב מגיע, מתלבשת לעבודה. כבר שנה אני עובדת בהיכל התרבות העירוני. כן לעשות קצת כסף. דמיי כיס. שיהיה. בין האימונים, הלימודים וכל השאר.. קצת כסף. קבענו שעה שבה היא תהיה ליד טלפון ציבורי כדי להתקשר אליי... אני אחזור אליה. אז רק התחילו הטלכארטים... הרוב עוד היו עם אסימונים, אלו עם החור באמצע. שמלה ורודה צמודה, קצת מעל הברך. הגב חשוף. נעלי עקב שחורות. כן הרשיתי לעצמי עקב גבוה אפילו שמעליו יש 1.78 מ´. יצאתי מהבית. חושך. יש שביל שאני אמורה לעבור אותו עד לאיזור מואר. ולמה כל החושך הנורא הזה? כי מגרש הכדורסל ליד לעיתים משמש כמגרש טניס אלטרנטיבי. הכדורים לא תמיד מדוייקים. חושך. הולכת לבד. אין כלום. חתול רעב עובר לידי ומסתכל בעיניים מתחננות אוליי תבוא ממני הישועה. על נעלי עקב, נקישות העקב הדק נשמעות בקצב: תק, תק, תק, תק. הלב שלי פועם במהירות מהפחד. מפחדת מחושך ועוד להיות לבד. לך תדע איזה כדור שמש יעבור לך מעל הראש. הנה מתקרבת לסוף. רק לרדת את המדרגות. הרחש שהיה בשיחים נשמע לי מוזר. מגבירה צעדים. הלב שלי גם הוא מגביר פעימותיו. תק, תק, תק, נשמעים העקבים שלי. לחלוץ נעליים להתחיל לרוץ? לצעוק לאמא שתצא מהחלון עדיין לא רחוקה כל כך מהביית, עוברת בראשי מחשבה. מה את נבהלת, מרגיעה את עצמי. בטח איזה כלב שמחפש עצמות או איזה מטמון מתקופה ישנה. לא. הרעד גובר. נשמתי נעתקה. נעמדתי במקום. קפאתי. מצב של פריז. לא יכולה לנשום. לא יכולה לזוז. ילד רזה. שיער שחור קצוץ. מכנסי ספורט שחורים. גופייה לבנה. עור כהה. הסתכל עליי במבט הכי מבוהל שאי פעם ראיתי. תתפוצץ לך! איך הבהלת אותי אמרתי לו. הוא ברח. מה ברח? הסתכל עליי בעיניים הילד הרזה. וטס במדרגות. 30 מדרגות הוא טס אוליי ב 4 צעדים. מתאוששת, אוספת את האויר ומנסה לנשום. ממשיכה לכיוון העבודה. לא סיפרתי לאף אחד. במהלך הערב דיברתי עם רנטה. סיפרה לי על המדים ותהליך החיול והזריקה ומחנה 80. ברקע צעקות, "נו יאללה חיילת, יש עוד תור. הטלפון לא של אבא שלך..." נאלצנו לסיים את השיחה. כן גם אני צריכה לחזור לעבודה. המבט שלו. המבט המבוהל הזה. לא עוזב אותי. מה היה שם? העיניים לו..... חזרתי הבייתה. כבר אחרי חצות. כולם ישנים. כן, אני חוזרת באותו שביל חשוך. לבד בלילה. אבא תמיד שאל: "לבוא לקחת אותך הבייתה?" "נו ב´מת אבא, מה אני בגן לאה???" ילדה גדולה... עוד 8 חודשים חיילת..... אסתדר... אחרי שבוע הופיעה ידיעה במדור פלילים של העיתון המקומי על בחורה צעירה שהלכה עם עקבים ורעש העקבים שלה הבריח אנס שתקף ילד. אותה בחורה מתבקשת להגיע לתת עדות בתחנת המשטרה. נתתי לאמא שלי לקרא. "אמא, זו אני. אני הבחורה שהבריחה אותו". רגשי חרטה מילאו אותי. המצפון שלי. איך צעקתי על הילד ההוא שהבהיל אותי. סיפרתי לאמא מה קרה. אמא שהיא גננת כבר שנים, יש לה בגן אמא אחת שוטרת במקצועה. ויסלחו לי השוטרים שאיני בקיאה בדרגותיהם אבל..... הייתה לה איזו דרגה גבוהה. התקשרו מתחנת המשטרה למקום העבודה בו עבדתי בבוקר...(לחסוך כסף לאחרי הצבא), באים לקחת אותי לעדות. עדות שנמשכה 4 שעות. איך את זוכרת את התאריך? מה לבש הילד? איך הוא נראה? צבע השיער שלו? מאיפה הוא יצא? למה את עוברת משם? ועוד שאלות...... וואלה הם המציאו את הפסיכומטרי. אחרי כמעט 4 שעות שאלו: "דיברת איתו? אמרת לו משהו?" "כן" עניתי בבושה. "מה היו הדברים בניכם?" שאלו אותי. "הוא לא אמר כלום. רק אני דיברתי". "מה אמרת"? "מממממממ (מגמגמת בבושה) מממ אמרתי לו שהוא נורא הבהיל אותי" "לא לא, בדיוק! מה אמרת בדיוק? את זוכרת?" "תתפוצצץ לך איך הבהלת אותי". זרקתי לאויר. "בינגו". אמרו השוטרים... "זו את". "לא יכולתם לשאול את זה בהתחלה?" שאלתי..... הם חייכו. "אפשר ללכת?" "כן, יחד איתנו למקום האירוע. תובילי אותנו לשם". יעני לא מאמינים עדיין. צריכה להראות להם את זירת הפשע. נכנסנו לניידת. הובלתי אותם למגרש החנייה שליד רחוב הרצל. מצחיק. בבוקר זה כל כך תמים. מגרש כדורסל עם חור ענק שפגעה בו פעם קטיושה וכל כדור שפוגע שם עף לכיוון לא ידוע. שיחים, רחבת דשא ענקית. הראתי להם היכן אני גרה. מאיפה אני עוברת. מהיכן הוא יצא. לאן ברח. הכל. והם רושמים ומהנהנים בראשם. ואנשים עוברים ולא מבינים מה ילדה עושה עם שני שוטרים באמצע היום ומספרת להם סיפורי שיחים. אחרי שהיינו בשטח חזרנו לתחנה. שאלת השאלות: "מוכנה להעיד במשפט"? מה זה רעדתי. נבהלתי... "מה לעמוד מול האיש שעשה לו את זה שהוא רואה את הפנים שלי???" "אני חייבת?" "לא", ענו לי. "אפשר להשתמש בעדות שלך בכתב. בתור התחלה." במהלך המשפט התגלה כי האיש הזה גם ביצע מעשים בביתו בת ה 11. הילד שהצלתי מאונס, כי רעש העקבים שלי הבריחו את האנס היה אז בן 10. מיותר לציין שמאז אין ללכת לעבודה לבד. אבא לוקח אותי וגם מחזיר אותי. אחרי כמה חודשים ראיתי את הילד יחד עם אבא שלו. אתם יודעים, מקום קטן העיר שלי. כולם מכירים את כולם. הילד ניגש ואמר תודה. לחץ לי את היד. אני כבר עם מדים. מאחורינו מלחמת המפרץ. לא ידעתי מה לומר. ליטפתי את ראשו של הילד והסתכלתי לאבא בעיניים הן אמרו תודה גדולה. אמא שהייתה איתי הייתה ממש גאה... הרגשתי את זה.
לפני שלושה ימים הייתה בחינת הבגרות האחרונה. סיימנו רישמית את בית ספר תיכון..... את הלימודים. איזה כייף. יומיים אחרי, רֶנָטָה, החברה הכי טובה שלי מתגייסת לצבא... טירונות במחנה 80..... ואני, קשת מהקטנות שבשכבה מתגייסת רק בינואר של השנה הבאה.. וגם זה נדחה בסופו של דבר בגלל מלחמת המפרץ... אבל נחזור לענייננו. ערב מגיע, מתלבשת לעבודה. כבר שנה אני עובדת בהיכל התרבות העירוני. כן לעשות קצת כסף. דמיי כיס. שיהיה. בין האימונים, הלימודים וכל השאר.. קצת כסף. קבענו שעה שבה היא תהיה ליד טלפון ציבורי כדי להתקשר אליי... אני אחזור אליה. אז רק התחילו הטלכארטים... הרוב עוד היו עם אסימונים, אלו עם החור באמצע. שמלה ורודה צמודה, קצת מעל הברך. הגב חשוף. נעלי עקב שחורות. כן הרשיתי לעצמי עקב גבוה אפילו שמעליו יש 1.78 מ´. יצאתי מהבית. חושך. יש שביל שאני אמורה לעבור אותו עד לאיזור מואר. ולמה כל החושך הנורא הזה? כי מגרש הכדורסל ליד לעיתים משמש כמגרש טניס אלטרנטיבי. הכדורים לא תמיד מדוייקים. חושך. הולכת לבד. אין כלום. חתול רעב עובר לידי ומסתכל בעיניים מתחננות אוליי תבוא ממני הישועה. על נעלי עקב, נקישות העקב הדק נשמעות בקצב: תק, תק, תק, תק. הלב שלי פועם במהירות מהפחד. מפחדת מחושך ועוד להיות לבד. לך תדע איזה כדור שמש יעבור לך מעל הראש. הנה מתקרבת לסוף. רק לרדת את המדרגות. הרחש שהיה בשיחים נשמע לי מוזר. מגבירה צעדים. הלב שלי גם הוא מגביר פעימותיו. תק, תק, תק, נשמעים העקבים שלי. לחלוץ נעליים להתחיל לרוץ? לצעוק לאמא שתצא מהחלון עדיין לא רחוקה כל כך מהביית, עוברת בראשי מחשבה. מה את נבהלת, מרגיעה את עצמי. בטח איזה כלב שמחפש עצמות או איזה מטמון מתקופה ישנה. לא. הרעד גובר. נשמתי נעתקה. נעמדתי במקום. קפאתי. מצב של פריז. לא יכולה לנשום. לא יכולה לזוז. ילד רזה. שיער שחור קצוץ. מכנסי ספורט שחורים. גופייה לבנה. עור כהה. הסתכל עליי במבט הכי מבוהל שאי פעם ראיתי. תתפוצץ לך! איך הבהלת אותי אמרתי לו. הוא ברח. מה ברח? הסתכל עליי בעיניים הילד הרזה. וטס במדרגות. 30 מדרגות הוא טס אוליי ב 4 צעדים. מתאוששת, אוספת את האויר ומנסה לנשום. ממשיכה לכיוון העבודה. לא סיפרתי לאף אחד. במהלך הערב דיברתי עם רנטה. סיפרה לי על המדים ותהליך החיול והזריקה ומחנה 80. ברקע צעקות, "נו יאללה חיילת, יש עוד תור. הטלפון לא של אבא שלך..." נאלצנו לסיים את השיחה. כן גם אני צריכה לחזור לעבודה. המבט שלו. המבט המבוהל הזה. לא עוזב אותי. מה היה שם? העיניים לו..... חזרתי הבייתה. כבר אחרי חצות. כולם ישנים. כן, אני חוזרת באותו שביל חשוך. לבד בלילה. אבא תמיד שאל: "לבוא לקחת אותך הבייתה?" "נו ב´מת אבא, מה אני בגן לאה???" ילדה גדולה... עוד 8 חודשים חיילת..... אסתדר... אחרי שבוע הופיעה ידיעה במדור פלילים של העיתון המקומי על בחורה צעירה שהלכה עם עקבים ורעש העקבים שלה הבריח אנס שתקף ילד. אותה בחורה מתבקשת להגיע לתת עדות בתחנת המשטרה. נתתי לאמא שלי לקרא. "אמא, זו אני. אני הבחורה שהבריחה אותו". רגשי חרטה מילאו אותי. המצפון שלי. איך צעקתי על הילד ההוא שהבהיל אותי. סיפרתי לאמא מה קרה. אמא שהיא גננת כבר שנים, יש לה בגן אמא אחת שוטרת במקצועה. ויסלחו לי השוטרים שאיני בקיאה בדרגותיהם אבל..... הייתה לה איזו דרגה גבוהה. התקשרו מתחנת המשטרה למקום העבודה בו עבדתי בבוקר...(לחסוך כסף לאחרי הצבא), באים לקחת אותי לעדות. עדות שנמשכה 4 שעות. איך את זוכרת את התאריך? מה לבש הילד? איך הוא נראה? צבע השיער שלו? מאיפה הוא יצא? למה את עוברת משם? ועוד שאלות...... וואלה הם המציאו את הפסיכומטרי. אחרי כמעט 4 שעות שאלו: "דיברת איתו? אמרת לו משהו?" "כן" עניתי בבושה. "מה היו הדברים בניכם?" שאלו אותי. "הוא לא אמר כלום. רק אני דיברתי". "מה אמרת"? "מממממממ (מגמגמת בבושה) מממ אמרתי לו שהוא נורא הבהיל אותי" "לא לא, בדיוק! מה אמרת בדיוק? את זוכרת?" "תתפוצצץ לך איך הבהלת אותי". זרקתי לאויר. "בינגו". אמרו השוטרים... "זו את". "לא יכולתם לשאול את זה בהתחלה?" שאלתי..... הם חייכו. "אפשר ללכת?" "כן, יחד איתנו למקום האירוע. תובילי אותנו לשם". יעני לא מאמינים עדיין. צריכה להראות להם את זירת הפשע. נכנסנו לניידת. הובלתי אותם למגרש החנייה שליד רחוב הרצל. מצחיק. בבוקר זה כל כך תמים. מגרש כדורסל עם חור ענק שפגעה בו פעם קטיושה וכל כדור שפוגע שם עף לכיוון לא ידוע. שיחים, רחבת דשא ענקית. הראתי להם היכן אני גרה. מאיפה אני עוברת. מהיכן הוא יצא. לאן ברח. הכל. והם רושמים ומהנהנים בראשם. ואנשים עוברים ולא מבינים מה ילדה עושה עם שני שוטרים באמצע היום ומספרת להם סיפורי שיחים. אחרי שהיינו בשטח חזרנו לתחנה. שאלת השאלות: "מוכנה להעיד במשפט"? מה זה רעדתי. נבהלתי... "מה לעמוד מול האיש שעשה לו את זה שהוא רואה את הפנים שלי???" "אני חייבת?" "לא", ענו לי. "אפשר להשתמש בעדות שלך בכתב. בתור התחלה." במהלך המשפט התגלה כי האיש הזה גם ביצע מעשים בביתו בת ה 11. הילד שהצלתי מאונס, כי רעש העקבים שלי הבריחו את האנס היה אז בן 10. מיותר לציין שמאז אין ללכת לעבודה לבד. אבא לוקח אותי וגם מחזיר אותי. אחרי כמה חודשים ראיתי את הילד יחד עם אבא שלו. אתם יודעים, מקום קטן העיר שלי. כולם מכירים את כולם. הילד ניגש ואמר תודה. לחץ לי את היד. אני כבר עם מדים. מאחורינו מלחמת המפרץ. לא ידעתי מה לומר. ליטפתי את ראשו של הילד והסתכלתי לאבא בעיניים הן אמרו תודה גדולה. אמא שהייתה איתי הייתה ממש גאה... הרגשתי את זה.
