18 יום בלדיך
18 יום לא ראיתי אותך..אחרי שנפרדנו לא ניסיתי ליצור אתך שום קשר, רק ניסיתי לשכוח את הכל ולעבור הלאה. 18 יום הצלחתי לחיות רגיל: עבודה - בית, בית - עבודה. בלי יותר מדי ריגושים ובלי יותר מדי מחשבות. מחקתי אותך מספר טלפונים שלי וחשבתי שיחד עם זה אמחוק אותך גם מהראש שלי, מהלב שלי , מהחיים שלי.. ב18 ימים האלו הצלחתי להנות מדברים קטנים ( אם לא סופרים את היומיים הראשונים אחרי הפרידה שלא האמנתי שהבכי הזה יגמר אי פעם). והנה אני מוצאת את עצמי מתכתבת אתך..למה, אני שואלת את עצמי! למה את שוב עושה את זה לעצמך? ובלי שמקבלת תשובה מסכימה להיפגש אתך.. לאן נלך?! לאן לקחת אותך?! מה נעשה?! אני שואלת את עצמי ואת כל אחד שרק יכולתי כמה שעות לפני השעה שקבענו..ואת בסוף מעדיפה להסתובב בקניון.. בחירה " נהדרת" חשבתי לעצמי אבל לא התווכתי ( כרגיל..) ראיתי אותך אחרי 18 יום והכל חזר, כאילו לא היה בכי, לא היה כאב, כאילו לא פגעתי כלל..התחבקנו, הסתכלתי עליך, יפה כתמיד, עם ההליכה האיטית שלך ומבט שופט.. הסתובבנו בין החנויות כמעט ולא מדברות, רק את לפעמים מספרת על מה שקרה לך ב18 יום בלדיי.ואני רק עונה לך בחיוב ומחייכת. את הולכת לידי ואני לידך נוגעת ולא נוגעת, מנסה לזכור כל דקה ולהנות ממנה.ואת כלל לא שמה לב על כך ואני כבר מבינה שאת לפני 18 יום המשכת הלאה ואני נשארתי תקועה. יצאנו החוצה שאני אוכל לעשן. התיישבנו על הספספל ואז התחלתי..התחלתי שוב לבכות בתוך תוכי, אותו בכי מלפני 18 יום, רק הפעם הצטבר לזה כאב, צער והבנה שכבר לא נחזור לעולם..שאת כבר לא תחזרי להיות ילד קטן שלי, ולא נתעורר בבוקר יחד, ולא נשב יחד על החוף בליל שבת ולא נדבר בלי להתעייף ולשים לב לזמן.. שאלת אותי אם אני שמחה שנפגשנו ואמרתי לך שלא..למה?! התפלאת. אולי כי נזכרתי בגופך היפה לצדי בלילה, אולי כי שוב כי שוב ראיתי בחורה שכל כך רציתי להתקרב אליה ולא הצלחתי, אולי כי הלב פעם בקצב מטורף ואיים לצאת החוצה. ואת בשיא הרוגע והתמימות שלך שואלת למה..שאלת אם אני רוצה שנשאר בקשר ושוב עניתי שלא. החלטתי שוב שאיני אוכל להשתחרר ממך ולהמשיך הלאה אם אמשיך לראותך ולחשוב עליך.. אני מוחקת אותך מהראש שלי וגם מהלב ( הלוואי וזה היה קל כמו שזה היה קל לכתוב את המשפט הזה..) אני מוחקת אותך כי לא השארת לי ברירה. מוחקת כי ככה כנראה זה היה אמור להיות מלחתחילה..אולי עוד כמה שנים טובות נפגש במקרה ונזכר בהכל ואני אצחק בכנות אבל עד אז כנרא יש לנו עוד זמן..
18 יום לא ראיתי אותך..אחרי שנפרדנו לא ניסיתי ליצור אתך שום קשר, רק ניסיתי לשכוח את הכל ולעבור הלאה. 18 יום הצלחתי לחיות רגיל: עבודה - בית, בית - עבודה. בלי יותר מדי ריגושים ובלי יותר מדי מחשבות. מחקתי אותך מספר טלפונים שלי וחשבתי שיחד עם זה אמחוק אותך גם מהראש שלי, מהלב שלי , מהחיים שלי.. ב18 ימים האלו הצלחתי להנות מדברים קטנים ( אם לא סופרים את היומיים הראשונים אחרי הפרידה שלא האמנתי שהבכי הזה יגמר אי פעם). והנה אני מוצאת את עצמי מתכתבת אתך..למה, אני שואלת את עצמי! למה את שוב עושה את זה לעצמך? ובלי שמקבלת תשובה מסכימה להיפגש אתך.. לאן נלך?! לאן לקחת אותך?! מה נעשה?! אני שואלת את עצמי ואת כל אחד שרק יכולתי כמה שעות לפני השעה שקבענו..ואת בסוף מעדיפה להסתובב בקניון.. בחירה " נהדרת" חשבתי לעצמי אבל לא התווכתי ( כרגיל..) ראיתי אותך אחרי 18 יום והכל חזר, כאילו לא היה בכי, לא היה כאב, כאילו לא פגעתי כלל..התחבקנו, הסתכלתי עליך, יפה כתמיד, עם ההליכה האיטית שלך ומבט שופט.. הסתובבנו בין החנויות כמעט ולא מדברות, רק את לפעמים מספרת על מה שקרה לך ב18 יום בלדיי.ואני רק עונה לך בחיוב ומחייכת. את הולכת לידי ואני לידך נוגעת ולא נוגעת, מנסה לזכור כל דקה ולהנות ממנה.ואת כלל לא שמה לב על כך ואני כבר מבינה שאת לפני 18 יום המשכת הלאה ואני נשארתי תקועה. יצאנו החוצה שאני אוכל לעשן. התיישבנו על הספספל ואז התחלתי..התחלתי שוב לבכות בתוך תוכי, אותו בכי מלפני 18 יום, רק הפעם הצטבר לזה כאב, צער והבנה שכבר לא נחזור לעולם..שאת כבר לא תחזרי להיות ילד קטן שלי, ולא נתעורר בבוקר יחד, ולא נשב יחד על החוף בליל שבת ולא נדבר בלי להתעייף ולשים לב לזמן.. שאלת אותי אם אני שמחה שנפגשנו ואמרתי לך שלא..למה?! התפלאת. אולי כי נזכרתי בגופך היפה לצדי בלילה, אולי כי שוב כי שוב ראיתי בחורה שכל כך רציתי להתקרב אליה ולא הצלחתי, אולי כי הלב פעם בקצב מטורף ואיים לצאת החוצה. ואת בשיא הרוגע והתמימות שלך שואלת למה..שאלת אם אני רוצה שנשאר בקשר ושוב עניתי שלא. החלטתי שוב שאיני אוכל להשתחרר ממך ולהמשיך הלאה אם אמשיך לראותך ולחשוב עליך.. אני מוחקת אותך מהראש שלי וגם מהלב ( הלוואי וזה היה קל כמו שזה היה קל לכתוב את המשפט הזה..) אני מוחקת אותך כי לא השארת לי ברירה. מוחקת כי ככה כנראה זה היה אמור להיות מלחתחילה..אולי עוד כמה שנים טובות נפגש במקרה ונזכר בהכל ואני אצחק בכנות אבל עד אז כנרא יש לנו עוד זמן..