../images/Emo104.gif מכתבי התנתקות
מדינה יקרה כל כך שלי גוש קטיף הוא הבית שלי. בלב. מגוש קטיף הרחקת אותי באכזריות. לא רציתי להיות שם בפינוי. כל מה שרציתי זו שקית חול של החול הטהור, הזהוב, הנקי של חוף הים שלך. ולא נתת לי להיכנס לקחת את זה.כל מה שרציתי זה עלה דקל של עץ הנטוע באדמתך.ולא נתת לי להיכנס לקחת את זה. כל מה שרציתי זה חיבוק מהאנשים שם בפעם האחרונה על רקע ביתם המשופץ מפגיעות הפצמ"רים. ולא נתת לי להיכנס ולקבל את זה. כל מה שרציתי, מדינה שלי, זה לנשום פעם אחרונה את הריח של המקום הזה. ולא נתת לי אפילו לנשום.. ולא אכפת לך מהדמעות שלי עכשיו, שנושרות אחת אחת."......
לכל מתנגדי ההתנתקות שעדיין שם "שעדיין מרשים לעצמם ברב חוצפתם להתנגד, להשוות לשואה, לבכות "אין לי בית" כשכבר מזמן מחכה להם וילה באיזשהו מקום בארץ, להאשים, לאיים ברצח חיילים, לפוצץ צמיגים (עברה שראויה לכלא אם תשאלו אותי) ועוד הרבה מאוד דברים שהמדינה מרשה להם להרשות לעצמם... אני לא עברתי על החוק. ולא פתחתי התנחלות בהרצליה פיתוח - למרות שמאוד רציתי לעבור לגור שם. ולא בניתי בית בלי אישורים, כי אני יודעת שבמילא רק בעוד 20 שנה אולי למישהו יהיה איכפת ויבדוק את זה. ולא ביקשתי שהמדינה תממן את בנית אותו הבית במקום הלא חוקי אליו בחרתי לעבור. וכשמהעירייה באו לפרק מרפסת לא חוקית שבנתה שכנה שלי, היא לא חשבה לרגע לבקש כפיצוי גם מרפסת חדשה במקום זאת שהרסו וגם את שווי ערך הכסף של המרפסת הלא חוקית שבנתה. לא איימתי ברצח. לא ניקבתי צמיגים. לא הפגנתי כנגד אושיות החוק במדינת ישראל. לא סחטתי אף אחד, רגשית, נפשית או כספית....."