מחפש ניצולי שואה משכילים איש לא מסתיר אותם הם כאן כל הזמן
למשל
אהרון ברק נשיא העליון בדימוס - לא הייתי מגדיר אותו כעשיר אבל אין ספק שאיננו עני.
פתאום נזכרתי ועצרתי עצמי.
למה אני צריך לספר לך כאשר יש
חוקרת שואה בשם פרופסור חנה יבלונקה האומרת
"תפסיקו להציג את ניצולי השואה כרעבים. הם שיחקו אותה בענק, מצליחנים בקנה מידה היסטורי"
■ חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה מסבירה מה התקשורת מפספסת לגבי הניצולים,
■ למה המסעות לפולין נותנים תמונה מעוותת של השואה, ולאיזה חלקים בישראליות של פעם היא מתגעגעת
■ "הישראלים מבועתים יותר מיהודי העולם. אנחנו חברה ששרויה באימה קיומית"
פרופ' יבלונקה, התקשורת ממציאה סיפורים על המקרר הריק של ניצולי השואה?
כן. ניצולי השואה לא רעבים והמקרר שלהם לא ריק. אני זוכרת שבאחד הדיונים שנערכו בכנסת בעקבות עוד כתבה שבה כיכב המקרר אמרה ניצולת שואה:
תפסיקו להסתכל עלינו כמסכנים, אנחנו לא צריכים את הכסף שלכם. היא דיברה בשם רבים. מה זה המקררים האלה? תגוונו קצת את החשיבה.
אז מה הסיפור האמיתי?
קודם כל צריך לברר על מי מדברים. אחת הבעיות היא שהחברה הישראלית לא הגדירה למה היא מתכוונת במלה שואה ומיהם בעצם ניצולי שואה.
האם מה שקרה בגרמניה ב–1933–1938 זו שואה?
האם מי שעלו מגרמניה לפני 1939 הם ניצולים?
האם מה שקרה במרוקו הוא שואה?
רבים מגיעים מבריה"מ לשעבר בגיל מבוגר, והקליטה שלהם קשה, אבל הם לא ניצולים.
אז מהם?
הם עולים וקשישים וצריך לסייע להם כמו שצריך לסייע לקשישים בעיירות הפיתוח, כי חברה נמדדת ביחסה אל הקשיש.
אבל לניצולי השואה בפרק הישראלי של חייהם יש את אחד הסיפורים המדהימים ביותר בתולדות ההגירה בעולם. ז
את קבוצת מהגרים שנהפכה לחוט השדרה התרבותי, הכלכלי והזהותי של החברה הישראלית.
אף אחד לא מדבר על הסיפור העצום הזה ועל חותמם של ניצולי השואה על החיים בישראל.
לכן ההרצאה שלך קרויה "השואה כחוויה מעצימה"?
הכותרת מבקשת להדגיש שזה הפוך מחוויה קורבנית. זאת קבוצה של אנשים שלא התעסקה בכלל בהתפלשות בנקמה, אלא הקדישה את כל חייה לבנייה — אישית ולאומית. זה תהליך מרטיט ומעצים.
הם שיחקו אותה בגדול. הם מצליחנים בסדר גודל שקשה לתאר.
תני דוגמאות. יש בלי סוף.
יהודית ארנון שהקימה את להקת המחול הקיבוצית;
מאמן הכדורסל רלף קליין;
אגנס קלטי שהיתה אלופה אולימפית בהתעמלות;
אויגן קולב שניהל את מוזיאון תל אביב;
הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש) שעיצב את שרוליק.
אפרים קישון;
אריקה לנדאו, האמא של טיפוח המחוננים בישראל;
שמוליק כץ שאייר את כל ספרי חסמבה ואת "דירה להשכיר" של לאה גולדברג;
פאול קור שהיה מעצב מרכזי של כרזות בשנות ה–50;
דן רייזינגר, אבי הגרפיקה הישראלית, מעצב הלוגו של "ידיעות אחרונות" והבימה;
משה זנבר, שהיה נגיד בנק ישראל.
שני־שלישים מהכוח הלוחם בצה"ל במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה, ארבעה מתוך 12 הצל"שים במלחמה ההיא ניתנו לניצולי שואה.
כבר בכנסת הראשונה היו ניצולי שואה, שלא לדבר על התרומה הכלכלית שלהם והקמת מפעלים רבים ומצליחים.
כל זה במקביל לאובדן העצום.
היה פה שילוב מעניין. בתוך הבתים היה שכול כבד. לפעמים אני מתפלאת כמה שמחת חיים הייתה להוריי — אבי, עובד כפייה שאיבד את הוריו ואחיותיו עם משפחותיהן, אמא שלי שהיתה באושוויץ ואיבדה את בעלה הראשון, את הוריה, את הורי בעלה הראשון ואת אחותה.
נורא.
אבל בפרהסיה היה סוג של אושר על המדינה. הם לא היו מטומטמים, הם ראו את הפגמים, אבל היתה גלומה בזה כל כך הרבה תקווה, ובעיקר תקווה שקופלה בילדים. שאנחנו דור ראשון שנולד פה בארץ, והם קיוו שבחיים לא נדע מהי אנטישמיות, שאנחנו חלק מחברת הרוב, שהקיום שלנו מובטח, שיש לנו צבא משלנו.
וההמשך בקישור
חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה מסבירה מה התקשורת מפספסת לגבי הניצולים, למה המסעות לפולין נותנים תמונה מעוותת של השואה, ולאיזה חלקים בישראליות של פעם היא מתגעגעת ■ "הישראלים מבועתים יותר מיהודי העולם. אנחנו חברה ששרויה באימה קיומית"
www.themarker.com
