......
אתחיל בזה שאומר שמזמן לא כתבתי, מזמן לא הרגשתי את הצורך הזה לנסות שוב לשפוך את המילים, בתקווה כלשהי שמישהו יבין ויגיב.
כשהייתי קטנה והיה לי רע, היה לי חלום, שיום אחד אני אהיה זאת מהסיפורים, זאת שהיה לה ממש קשה, זאת שהייתה ממש לבד, והיא הצליחה להחלץ, הצליחה להעלות את החיים שלה על המסלול (לא יודעת איזה מסלול, אבל מסלול כלשהו), זאת שהיא לא לבד, זאת שאוהבים אותי (גם אם האוהבים כולל אדם או שניים בלבד), זאת שהיא לא אויר מיותר בעולם ועצובה תמיד.
אם להודות באמת, מעולם לא חלמתי על דבר מלבד לא להיות לבד, ילדים/אנשים חלמו להיות שחקנים, להיות עשירים, להיות רופאים, לעשות טיול, אני יודעת כל אחד והחלום שלו.
החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי הוא לא להיות לבד, להרגיש את הביחד, להרגיש רצויה, שייכת, חלק, נוכחת, חשובה בחיי מישהו.
עצוב איך שזה מרגיש שזה רק מתרחק ממני.
בכל מקרה, קיוויתי שאני אמצא את עצמי לא לבד, ואז..אז אני אוכל להתפתח ולפרוח ולצמוח וכן הלאה, ואז אני אוכל לעזור לאנשים, לאנשים כאלו שהם כל כך לבד, שאין להם שום תקווה, שהכל נראה שחור משחור, ואני אהיה שם להראות להם שיש יציאה, שאם אני הצלחתי, גם הם יצליחו.
חלומות ותקוות שכאלו.
בכל מקרה, זה לא קרה, זה לא קורה, ואם להגיד את האמת, ככל הנראה זה כבר לא יקרה.
לעזור לאחרים אני בטוח כבר לא אעזור, אבל אולי אני עדיין אוכל לעזור לעצמי..
איכשהו אני לא מצליחה לוותר לגמרי על החלום הזה, עם כמה שהוא רק מתרחק ממני.
פעם כשהיה לי רע, כל כך רע וכל כך בלתי נסבל, הנחמה שלי הייתה שאני אמות, שבסוף אני אמות, בדרך זו או אחרת, אני אמות והסבל יגמר ולא יהיה יותר כאב.
זו הייתה הנחמה שלי.
מאז שאבא שלי נפטר, מוות בעיקר מפחיד אותי, וזה לא נראה לי פתרון בכלל, הרצון לחיות והפחד הנוראי שבעצם הכל זמני והכל יגמר, רק מכניס אותי להתקף חרדה ולא מביא לי שלווה בכלל.
אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות, רק שכנראה אין לי שמץ של מושג איך עושים את זה.
והיום, אין לי משהו שיביא לי שלווה, גם לא המחשבה שהכל יגמר, בדיוק להפך.
אני חושבת שזה מפחיד אותי יותר, ואני ממש לא יודעת איך להתמודד עם זה.
אני לא יודעת איך להתמודד עם החיים האלה, עם הלבד הזה, עם התחושה הנוראית של חוסר השייכות (ולא רק תחושה), עם ההדחקה הזאת של הכל כי אין לי יכולת להכיל את זה.
אני מרגישה עצב תהומי שאין לי גבול, אני מרגישה בדידות נטולת תקווה.,
אני מרגישה פשוט רע.
ודווקא חשבתי שאני במסלול הנכון הפעם, שאני צועדת לאנשהו, אז חשבתי.
בסוף תמיד חוזרת לאותה נקודת התחלה מצערת.
כמה מכתבים כתבתי, כמה בכלל כתבתי, אי אפשר להגיד שאי פעם זה הועיל וחבל, כל כך חבל.
אתחיל בזה שאומר שמזמן לא כתבתי, מזמן לא הרגשתי את הצורך הזה לנסות שוב לשפוך את המילים, בתקווה כלשהי שמישהו יבין ויגיב.
כשהייתי קטנה והיה לי רע, היה לי חלום, שיום אחד אני אהיה זאת מהסיפורים, זאת שהיה לה ממש קשה, זאת שהייתה ממש לבד, והיא הצליחה להחלץ, הצליחה להעלות את החיים שלה על המסלול (לא יודעת איזה מסלול, אבל מסלול כלשהו), זאת שהיא לא לבד, זאת שאוהבים אותי (גם אם האוהבים כולל אדם או שניים בלבד), זאת שהיא לא אויר מיותר בעולם ועצובה תמיד.
אם להודות באמת, מעולם לא חלמתי על דבר מלבד לא להיות לבד, ילדים/אנשים חלמו להיות שחקנים, להיות עשירים, להיות רופאים, לעשות טיול, אני יודעת כל אחד והחלום שלו.
החלום שלי מאז שאני זוכרת את עצמי הוא לא להיות לבד, להרגיש את הביחד, להרגיש רצויה, שייכת, חלק, נוכחת, חשובה בחיי מישהו.
עצוב איך שזה מרגיש שזה רק מתרחק ממני.
בכל מקרה, קיוויתי שאני אמצא את עצמי לא לבד, ואז..אז אני אוכל להתפתח ולפרוח ולצמוח וכן הלאה, ואז אני אוכל לעזור לאנשים, לאנשים כאלו שהם כל כך לבד, שאין להם שום תקווה, שהכל נראה שחור משחור, ואני אהיה שם להראות להם שיש יציאה, שאם אני הצלחתי, גם הם יצליחו.
חלומות ותקוות שכאלו.
בכל מקרה, זה לא קרה, זה לא קורה, ואם להגיד את האמת, ככל הנראה זה כבר לא יקרה.
לעזור לאחרים אני בטוח כבר לא אעזור, אבל אולי אני עדיין אוכל לעזור לעצמי..
איכשהו אני לא מצליחה לוותר לגמרי על החלום הזה, עם כמה שהוא רק מתרחק ממני.
פעם כשהיה לי רע, כל כך רע וכל כך בלתי נסבל, הנחמה שלי הייתה שאני אמות, שבסוף אני אמות, בדרך זו או אחרת, אני אמות והסבל יגמר ולא יהיה יותר כאב.
זו הייתה הנחמה שלי.
מאז שאבא שלי נפטר, מוות בעיקר מפחיד אותי, וזה לא נראה לי פתרון בכלל, הרצון לחיות והפחד הנוראי שבעצם הכל זמני והכל יגמר, רק מכניס אותי להתקף חרדה ולא מביא לי שלווה בכלל.
אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות, רק שכנראה אין לי שמץ של מושג איך עושים את זה.
והיום, אין לי משהו שיביא לי שלווה, גם לא המחשבה שהכל יגמר, בדיוק להפך.
אני חושבת שזה מפחיד אותי יותר, ואני ממש לא יודעת איך להתמודד עם זה.
אני לא יודעת איך להתמודד עם החיים האלה, עם הלבד הזה, עם התחושה הנוראית של חוסר השייכות (ולא רק תחושה), עם ההדחקה הזאת של הכל כי אין לי יכולת להכיל את זה.
אני מרגישה עצב תהומי שאין לי גבול, אני מרגישה בדידות נטולת תקווה.,
אני מרגישה פשוט רע.
ודווקא חשבתי שאני במסלול הנכון הפעם, שאני צועדת לאנשהו, אז חשבתי.
בסוף תמיד חוזרת לאותה נקודת התחלה מצערת.
כמה מכתבים כתבתי, כמה בכלל כתבתי, אי אפשר להגיד שאי פעם זה הועיל וחבל, כל כך חבל.