.
לפעמים מרגישה שחסרה לי. לפעמים מרגישה שממלאה אותי עד תום. לפעמים לא מרגישה כלום. לפעמים מרגישה את כל הנ"ל בבת אחת. וברגעים כאלו, כמו עכשיו, אני יושבת ומביטה עמוק פנימה, מחפשת ומחפשת.. ולא מוצאת.. עד שמגלה שאני לא יודעת כלל מה לחפש.. וזה מין מעגל שנמשך ונמשך.. ואני לא בטוחה אם הוא יסתיים אי פעם. פעם מישהי מדהימה, מדהימה באישיותה, מדהימה ביופיה, אמרה לי: "את זו היא. היא זו את. את זו אני. אני זה ההוא שהוא היא.." מבלבל? גם אני התבלבלתי בתחילה.. עד שהבנתי שהיא התכוונה לכך שאנחנו, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, אחד. כולנו עשויים מאהבה. אנחנו האהבה, אנחנו החופש, אנחנו הזרימה, ואנחנו האושר. ולתקופה מסוימת האמנתי בזה.. והרגשתי טוב עם הידיעה הזו. אני עדיין מאמינה.. אבל ברגעים שכאלו.. קצת קשה להאמין בדברים, גם אם הם גורמים לך להרגיש טוב יותר. אם אני זו היא, זאת אומרת שהיא חיה בתוכי, עמוק בנשמה שלי. שהיא שומרת ומתבוננת, וגם אם נדמה לי שלא, אז בעצם כן. וזה בסדר גמור. אני מרגישה שזה די הגיוני.. גם אם לפעמים זה לא נראה כך. ואולי אני לא צריכה להצטער מכיוון שאולי המטרה שלה היתה להגיע למקום טוב יותר, נעלה יותר, ונשגב יותר מהמקום ה"עלוב" בו אנחנו חיים (ולומר לכם את האמת, אני מתלבטת אם להשמיט את המרכאות)... אבל מה אני אעשה כשכן יכאב? אומר לעצמי "לא נורא, זה בסדר, היא בטח עושה חיים?" אז לה נחמד עכשיו, אולי. ומה איתי? אגואיסטית?.. אולי... אני לא יודעת.. יש דברים שפשוט קשה להתכחש אליהם. כמו רגשות, אצלי לפחות.. אני מניחה שכל מה שכתבתי כאן, לא כל כך מובן.. מבלבל. כי אני אפילו התבלבלתי קצת.. אבל זה רק מראה שהראש שלי מבולבל, לא? או הלב? אני לא יודעת.. עדיין לא מצאתי את התשובה.. ואולי זה הדבר שאותו חיפשתי בהתחלה.. אבל כבר אמרתי - אני לא יודעת..
לפעמים מרגישה שחסרה לי. לפעמים מרגישה שממלאה אותי עד תום. לפעמים לא מרגישה כלום. לפעמים מרגישה את כל הנ"ל בבת אחת. וברגעים כאלו, כמו עכשיו, אני יושבת ומביטה עמוק פנימה, מחפשת ומחפשת.. ולא מוצאת.. עד שמגלה שאני לא יודעת כלל מה לחפש.. וזה מין מעגל שנמשך ונמשך.. ואני לא בטוחה אם הוא יסתיים אי פעם. פעם מישהי מדהימה, מדהימה באישיותה, מדהימה ביופיה, אמרה לי: "את זו היא. היא זו את. את זו אני. אני זה ההוא שהוא היא.." מבלבל? גם אני התבלבלתי בתחילה.. עד שהבנתי שהיא התכוונה לכך שאנחנו, כולנו, ללא יוצא מן הכלל, אחד. כולנו עשויים מאהבה. אנחנו האהבה, אנחנו החופש, אנחנו הזרימה, ואנחנו האושר. ולתקופה מסוימת האמנתי בזה.. והרגשתי טוב עם הידיעה הזו. אני עדיין מאמינה.. אבל ברגעים שכאלו.. קצת קשה להאמין בדברים, גם אם הם גורמים לך להרגיש טוב יותר. אם אני זו היא, זאת אומרת שהיא חיה בתוכי, עמוק בנשמה שלי. שהיא שומרת ומתבוננת, וגם אם נדמה לי שלא, אז בעצם כן. וזה בסדר גמור. אני מרגישה שזה די הגיוני.. גם אם לפעמים זה לא נראה כך. ואולי אני לא צריכה להצטער מכיוון שאולי המטרה שלה היתה להגיע למקום טוב יותר, נעלה יותר, ונשגב יותר מהמקום ה"עלוב" בו אנחנו חיים (ולומר לכם את האמת, אני מתלבטת אם להשמיט את המרכאות)... אבל מה אני אעשה כשכן יכאב? אומר לעצמי "לא נורא, זה בסדר, היא בטח עושה חיים?" אז לה נחמד עכשיו, אולי. ומה איתי? אגואיסטית?.. אולי... אני לא יודעת.. יש דברים שפשוט קשה להתכחש אליהם. כמו רגשות, אצלי לפחות.. אני מניחה שכל מה שכתבתי כאן, לא כל כך מובן.. מבלבל. כי אני אפילו התבלבלתי קצת.. אבל זה רק מראה שהראש שלי מבולבל, לא? או הלב? אני לא יודעת.. עדיין לא מצאתי את התשובה.. ואולי זה הדבר שאותו חיפשתי בהתחלה.. אבל כבר אמרתי - אני לא יודעת..
