כן, זה נכון
אני יודעת.
הרבה מאוד שנים חייתי, ועדיין חיה, עם פיצולים בין היום ללילה, בין רמת התפקוד והפעילות של הימים ושל הזמנים עם אנשים ובין הבורות הגדולים שאני נופלת בהם כשאני לבד.
יש תקופות, ימים, שזה מדגיש את האבסורד ומשאיר אותך נורא לבד ומיואשת, הפער הלא נתפס והידיעה שאף אחד לא יודע.
ויש תקופות שבהם בלילות הקשים אני נאחזת בזה שאני כבר יודעת שגם מחר יבוא עוד יום, והוא יהיה שיגרתי ויקרו בו דברים טובים.
למרות זאת, הייתי רוצה בשבילך ובשביל כולנו שזה יהיה קצת יותר מאוזן.
לפעמים צריך להסכים שגם הימים יהיו פחות טובים, יותר חלשים ומבולגנים, בשביל שהפער בין הזמנים יצטמצם, וכדי שלא ישארו כל החומרים הלא מעובדים דחוסים בתוכך עד הלילה. אני חושבת שלהסכים שזה יקרה זה מאוד קשה, אבל זה משפיע בסוף על איך שנראים הלילות, פחות כמו משהו שמתפוצץ כל לילה מהמקום שהיה לכוד בו.
וטיפול הוא כמובן המקום הכי טוב לתת לחומרים של הלילה לראות אור יום.
...
חיבוק גדול. אני באמת יודעת.
