...

[m e r e]

...

השבוע כשהייתי בטיפול היא אמרה משהו
ופתאום חשבתי על זה
שאף פעם לא ננטשתי בטיפול
היא אף פעם לא נטשה אותי
והתרגשתי ממש, ובכיתי
כי אני בטיפול כל כך הרבה שנים
ופתאום יש לי את הביטחון הזה
היא לא תנטוש אותי

ואולי אני יכולה להישען עליה
אולי אני יכולה להישען על אנשים


(אני מנסה להחלים
אני רוצה ממש להחלים
זה קשה לי מאוד
אבל אני רוצה להחלים)

 

[מייפלס]

ואת , עם הרצון המאוד חזק הזה , אכן תחלימי !

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה מהרגעים האלו, שזוכרים להרבה זמן
ואני מקווה שהתחושה החזקה [והחדשה] תשאר איתך באותה העוצמה


אני מאמינה לך שאת רוצה,
ואני מאמינה בסיכוי
זה מייאש ללכת כל כך הרבה זמן בשביל האבנים הצהובות ואף פעם לא להגיע לארץ עוץ. אבל אין מסלול אחר, זו הדרך, זה השביל.
אני מקווה שלא ייגמר לך הכח, ושבקרוב תראי את המגדלים באופק.

 

[שישמים אחרים]

קראתי והצטערתי

שהבנת את זה עכשיו, בטיפול, כלומר לא מוקדם יותר, כשהיית אמורה לרכוש את הידיעה הזאת ולא בעולם שאינו מוגן מחוץ לטיפול. חשבתי על מה שבטח החיים האלה הציעו לך ונעצבתי מאד. יחד עם זה גם התרגשתי איתך על הגילוי הזה, והתמלאתי בתקווה כי תוכלי לעשות כל כך הרבה דברים עכשיו, כשיש לך מקום כזה. ומשם לומדים - כמו שכתבת בעצמך - להשען על אנשים גם מחוץ למרחב הטיפול.

(לפעמים אני לא יודעת אם אני מנסה להחלים או לרכוש מחדש את החיים שהיו יכולים להיות לי אם לא הייתי חולה בהפרעת אכילה. אופציה ב' היא לא אפשרית, בעיני, וגורמת לי רק לתפוס הכל כקשה מדי. חשבת פעם על מה את רוצה?)

 

[lital172]

כל פעם את נוגעת לי ללב.

זה נעים להבין את ההבנה הזו שאת בטיפול. שלא עוזבים אותך... שנלחמים יחד איתך... שלאט לאט את מרגישה בטוח ושאת יכולה להישען עליה ועל אחרים. זו הבנה שעושה הרבה טוב בלב. שלא מוותרים עליך. שאפשר לסמוך על מישהו בחיים האלה. ואני מקווה שתקחי את ההרגשה הזו איתך לכל מקום. ותתחילי גם את להילחם עליך.
( אני באמת מאמינה לך שאת רוצה להחלים ושאת נלחמת בכל הכוח, ואת עושה דרך אמיצה ויפה. לאט לאט תבני את הכל בטוח ויציב. שכל היסודות יהיו חזקים מספיק לחיים האלו.... אני מאמינה שאת בדרך לשם. שאת בדרך לטוב.)