//

[הורה חסה]

//

איבדתי הרבה אנשים בשנים האחרונות
חברות שהיו העולם שלי,
חברות נפש,
אהובות,
שלא חשבתי שיש משהו שיפריד ביננו
ואין לי אותן עוד
יותר מדי פרידות
יותר מדי חלקים ממני שהלכו איתן

יש מילים, שמות, מקומות,
שחותכים אותי לשניים מרוב כאב
וגעגוע

כל הפרידות האלו עושות אותי קיפודית יותר
העור שלי הולך ומתעבה
אני לא רוצה לאהוב עוד אנשים
שילכו יום אחד
ולא אדע יותר אף פעם
אם גם הם חושבים עלי כמו שאני עליהם
אם גם הם מתגעגעים בלי הפסקה

אני מאבדת אנשים,
עכשיו, בזמן הווה,
אנשים שאני אוהבת נשמטים לי מהידיים
ואני עייפה מפרידות,
לא יכולה לשאת עוד מהכאב הזה
לא יכולה לשאת עוד געגוע

ואין לי איך להחזיר את מי שאיבדתי
המרחק גדול מדי, הנטישה קשה מדי
ואין לי איך לעצור את מי שהולך ממני עכשיו.
אין לי מה לעשות חוץ מלבכות בכי גדול
ואחר כך להמשיך ולחיות כאילו לא אהבתי מעולם
כאילו אהבה ושייכות הם דברים שלא היו,
ושאני לא מחכה להם יותר

 

[פרפר בתוך אגרוף]

...

 

[m e r e]

..

(אני יודעת,
לפעמים באמת אין מה לעשות חוץ מלבכות
ולהמשיך לחיות
כי אהבה ושייכות אי אפשר להפסיק לרצות
כי אני מאמינה שמי שיודע לאהוב יאהב עוד שוב
כי זה כואב אבל איך אחרת אפשר באמת לחיות?


אני מקווה שיש גם רגעים קלים יותר)

 

[2b mind]

מצטערת, באמת.

(ואני פחות אוהבת הודעות חסרות מילים, אבל זאת תהיה אחת כזאת.
כי אני באמת מצטערת שזה מה שקורה לך, וכרגע אין לי מה להציע לך מעבר להבנה, נחמה ומקום פתוח)

 

[lital172]

כמה אני מזדהה

פרידות זה הדבר הכי כואב. בין אם האנשים מתים לנו או נעלמים....
סליחה שאין בי מילים.... חיבוק.

 

[שישמים אחרים]

(את יודעת,

תהיתי אם לכתוב לך מסר או לכתוב את זה פה. יאללה, שיהיה פה. שתיים מהחברות היקרות לי והמכירות אותי לעומקם של הדברים קראו אותך והיו בטוחות שאני כתבתי את ההודעה הזאת. למען האמת, גם אני חשבתי ככה לכמה רגעים). בכמה רגעים של אחרי חשבתי, הורה, זה לא חייב להיות ככה. את לא יכולה לחיות כאילו לא אהבת מעולם ולו כי אהבת מעולם. אבל גם כי את אדם. אשה מאד יקרה לי, קלינאית תקשורת שמתעסקת כל היום בקשרים בין אנשים, אמרה לי פעם בפשטות - "לא נועדנו לעבור את החיים האלה לבד". אני לוקחת את זה איתי כדי להזכיר לי שחברה היא (לרב) צורך, ולא רצון; היא צורך בסיסי לשלמות נפשית כמו חמצן ואוכל לשלמות גופנית. אהבה ושייכות ימשיכו להיות צורך. אני יודעת שהכאב על זה שאין אותם הוא קשה מנשוא - אלה בדיוק הנושאים שסביבם אני מסתובבת לאחרונה - אבל להפסיק לחכות לא יכבה אותו. להפך: החסר רק הופך ליותר גדול כי אין לך שום הבטחה או לפחות תקווה לחיים אחרים.

חשבתי גם על רחל המשוררת שכתבה: "אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם" וגם, "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד". כי אולי נדמה כאילו איבדת חלקים מעצמך - זה בוודאי כואב לפחות כאילו בדיוק זה מה שקרה - אבל את (you) שלך. וכן, העור הולך ומתעבה. אני מוצאת אותו הופך דק יותר ויותר ככל שמתקדם הטיפול שלי. הקשר שאני יוצרת עם המטפלת, חוץ מהאמון בבני אדם שהוא מחזיר לי, מלמד אותי להיות אדם טוב יותר ומתפקד יותר בתוך מערכות יחסים. זה אחד מהשיעורים הכי מורכבים וחשובים שאני לומדת. את בטיפול בעצמך? מגיעות לך הזדמנויות שתפספסי כל עוד את קיפודית.

ואם זה לא ברור, נגעת ללבי כמו שמזמן לא נגעו ללבי, ואני מאחלת לך אהבה ושייכות ושולחת חיבוק גדול והזדהות.
יחד עם אמונה שלא תמיד יכאב ככה.

 

[תמרה45]

כן באמת

נוכח הודעה כזו קשה למצוא מילים..
מזדהה עם שישמים ששווה לפתוח את הקיפודיות הזאת.. אם דרך טיפול ואם דרך אפשרויות שונות של קבוצות וכו'...
מוות, פרידה, בדידות, הם הדברים באמת הכי קצה שיש, הכי מסעירים והכי חסרי מילים שיש..
אבל בטוח שלא נכון ולא טוב שישתקו אותנו מפעולה ועשיה וחיים..
סבתא שלי, ניצולת שואה, שנאה לראות אותי כואבת את כאבה, כל הזמן התעקשה ורצתה שאבחר בחיים, שאבחר בחיים, שאהיה חיה וכמה שיותר...
לכאב שלך באמת אין סוף, אני בטוחה בזה, אבל שווה לפצח, ולקלף... להסיר עוד שכבה ועוד שכבה ולהיות יכולה לפתוח את לבך לאחרים שיבואו, ולאור שיחדור....