...

[jellybelly1]

...

(כתבתי לפני כמה זמן הודעה שסיפרתי בה על בדיקה שעשיתי וצירפתי תמונה, צילום של הושט שלי
ההודעה נמחקה על ידי מנהלת הפורום בטענה שהיא קשה מדי לצפייה. בעיניי זאת הייתה טעות. חשוב שכל אחת שמקיאה תתוודע לנזק שהיא גורמת לעצמה ותראה אותו במו עיניה)
לצערי בשביל מישהי כמוני אפילו זה לא היה אפקטיבי מספיק. כאילו יש לי הנאה לחרב את הגוף שלי. אין שום דבר שיקרה שיבהיל אותי מספיק בשביל לעצור. גם מוות בייסורים שקרע רציני בוושט יכול להביא עליי. אטומה וקהה רגשית מול המציאות עד כדי כך.
נקבע לי תור למעקב וביטלתי אותו כי אין טעם... המצב כנראה אותו דבר או גרוע יותר.
לכולם נשבר ממני ורק לי כנראה לא נשבר מספיק מהמצב. השאלה מתי זה יקרה?

 

[מייפלס]

זה עצוב ממש !

מתי תפסיקי ?

ראיתי את התמונה ההיא , אכן מזוויע ונוראי מדי , אבל גם מצטערת שנמחק ... זה תמרור אזהרה מאוד גדול .
מפחדת מאוד שזה יקרה לי גם ...

 

[תמרה45]

רק ש..

מחבקת, סתם, זה לא רק, זה הרבה!! מחבקת!!
אין ייאוש נשמתי, גם אם הוא מגרה ונראה כאמיתי, לא!!!
יום יבוא ותוכיחי לכולם שאין מה להתייאש ממך!!
אבל נשמתי למה את כ"כ לבד? איך זה קורה / קרה?
אפילו עם המשפחה וכו', שקשה איתם, אין מטפלת? כר כלשהוא? שבו תוכלי לספר שנמאס לך? שבו תוכלי להמשיך ולחשוב איך טיפה להרים ראש? איך להשיב אור וחיות ותקווה ורצון לחיים שלך?...
זה רק מחלה!! צריך לחכות, להאמין ולצפות לרגע שתבריאי, אבל הוא לגמרי יכול להיות!!!
והרבה ממנה היא במחשבה.... אל תאמיני למחשבה.. היא לא הרבה!! היא פירוש, והיא ממש לא תמיד נכונה!!

 

[jellybelly1]

תודה

תודה על העידוד

לא מצאתי את הטיפול המתאים עדיין. לא הרגשתי שהם עוזרים לי או מקלים עליי את ההרגשה ואני קצת מיואשת מזה.

 

[תמרה45]

במצב כזה

נראה לי שאולי האופציה היחידה היא להתעקש... לא?... ההתעקשות והחיפוש יביאו את הישועה, כי זה אומץ, וככה זה ממש לא לוותר על עצמך, לא משנה אם רואים תוצאות או לא.. לאט לאט דברים נבנים, וההתעקשות תאמר שאת נלחמת..

 

[levshavur]

אוליי

ג'לי בלי שלום
אני חושבת שאוליי רק באמת הכי תחתית שאפשר כשזה כבר יהיה ממש מסוכן לחיים שלך אז תביני, אבל זה לא טוב לסכן את החיים שלך! את מ ו כ ר ח ה להפסיק את הפגיעה הזאת בגוף שלך אפילו התעללות בו (כן התעללות היא מילה קשה אבל אוליי זה ינער אותך קצת...) מה מבחינתך זה הדבר שיוציא את האטימות הזו מימך?
אני לא יודעת איך עוד לנער אותך בשביל שתפסיקי עם ההרס העצמי הזה...האם אפשר בכלל לתקן את הנזק שכבר יש?
לבשה.

 

[jellybelly1]

לבשה יקרה

תודה על התגובה ועל האכפתיות שהרגשתי וריגשה אותי.
אני באמת מקווה להתחיל התחלה חדשה ולהפסיק להקיא בכל מחיר ולא משנה כמה גרוע ארגיש וכמה תירוצים טובים יהיו לי.
אני חושבת שמה שחסרה לי זאת מבט לטווח רחוק. אני לא מתכננת ולא חולמת דברים לעתיד וגם לא פוחדת ממה שעלול לקרות אם אמשיך בדרך הרעה הזאת.

אמרו לי שחלקית הנזק בלתי הפיך וחלקית אני אוכל לתקן אותו אם רק אפסיק להקיא.

 

[jellybelly1]

מה שחסר לי זה*

 

[פרפר בתוך אגרוף]

היי.

זה מזכיר לי קצת את התחושה של אדם מעשן לגבי סיגריות ונזקיהן.
אנשים מעשנים מודעים לנזקים, אבל האזהרות על גבי הסיגריות לא מונעות מהן לעשן,
ואנשים מעשנים שנתקלים בתמונות מהסוג של "תראו איך נראית ריאה של מעשן" וכדומה, לא רק שלא מפסיקים לעשן אלא שתגובתם הישירה למראה התמונה תהיה להדליק סיגריה...
למה? כי התמונה מלחיצה אותם, מבהילה אותם, מביכה אותם, גורמת להם לחשוב על זה שהם חסרי אונים מול הסיגריות ולהיות מתסוכלים [מחק את המיותר ו/או הכל ביחד] וכשהם מרגישים רגשות קשים- הם רוצים סיגריה כדי להרגע מהם...
בדיוק אותו הדבר קורה לנו עם החולי.
אנחנו יודעות שיש נזקים בגלל החולי הזה. מעולם לא חשבת שבולימיה היא דבר בריא. התמונה לא משנה משהו במובן הזה.
לראות את הנזק גורם לך להרגיש דברים מאוד קשים, לדעת איזה נזק את גורמת לעצמך גורם לך לתסכול ולאכזבה ולשנאה עצמית.
וכשאת מרגישה את כל הדברים האלו, את רוצה להפטר מהרגשות האלו, להרדים אותם ולהרגיע אותם, באותם אמצעים שאת מרגיעה את עצמך כל הזמן ומרדימה כל רגש קשה אחר- התנהגות בולימית.
אני יודעת איך זה עובד, הייתי בשני המעגלים.
ההשוואה לעישון עוזרת לי הרבה פעמים להבין את הדינמיקה הזו של הרס עצמי מודע, ובעיקר עוזרת לי לחשוב מה עוזר לצאת מהמעגל ההרסני.
ללמוד על ההרס והנזק לא פותר את הבעיה. יכול לקדם את הרצון לפתור אותה, בוודאי,
אבל לא מביא לפתרון ולא נותן כוחות להפסיק את ההרס.
מה שנותן כוחות הוא ההבנה למה בכלל ההרס מגיע,
למה את צריכה להרדים את הרגשות,
מה המקור לכל ההתנהגות ההרסנית הזו.
ואת זה מבינים רק בטיפול.

זה נכון, עד שלך לא יימאס מהמצב, לא יהיה שינוי אמיתי. עד שלא תרצי באמת להחלים, לא תחלימי.
אבל בינתיים הרצון הזה לא קיים. ואם תשבי ותחכי שהוא יצוץ, יכולות לעבור עלייך עוד שנים של הרס. ובסוף תרצי להחלים כשהמחיר יהיה מאוד מאוד כבד, כשתרגישי את המחיר הנוראי בכל גופך ונשמתך. אבל אז... סביר שיהיה כבר מאוחר מדי והרבה יותר מדי קשה לצאת מזה.
להגיע לטיפול עכשיו אולי לא יהיה מנקודה של בחירה מוחלטת בהחלמה.
אבל יכול למזער את הנזק בינתיים, ואולי גם לחזק בך את הקולות שרוצים להחלים. כי הרי כבר עכשיו יש בך משהו קטן כזה, שקורה לך לשינוי,
שרומז לך שאת עייפה מהחולי, שאת מפחדת מהתוצאות שלו...
זה בסדר להגיע לטיפול כשמרגישים קונפליקט בין הצדדים.
רק שעכשיו את לא נותנת להחלמה סיכוי, רק לחולי.
תני להם להיות בפייר פייט... לכי לטיפול....

 

[jellybelly1]

תודה

תודה שהגבת

עייפה מהחולי אבל גם מטיפולים מאכזבים
ניסיתי הכל חוץ מ- CBT וזה נראה לי התקווה האחרונה בשבילי.
אני צריכה מטפלת שמבינה גם בהפרעות אכילה וגם ב- OCD. הייתי אצל מטפלת התנהגותית קוגניטיבית אבל היא לא עשתה איתי עבודה כי אמרה שבתת משקל זה לא יעיל וגם סירבה להמשיך לטפל בי כשראתה שלא עולה במשקל. השאלה אם מטפל אחר יסכים? היא אמרה שמי שיסכים לקבל אותי הוא שרלטן. במחלקה להפרעות אכילה אומרים שהטיפול לא יעיל למי שיש מ-OCD ולא יקבלו אותי במיוחד שאני אחרי מספר גדול של אשפוזים כושלים ולא בא לי להתחנן. ומרפאות חוץ שמתמחות בהפרעות חרדה לא מקבלות אותי גם בגלל המשקל. לא ממש נותנים לי הזדמנות לעזור לעצמי.
כרגע אין לי גם ממש כסף ואין ממי לקחת. (לאימא שלי אין לתת ואבא שלי לא נתן ולא ייתן כי הוא קמצן חולני ואני הבת של אימא שלי לדבריו (טעות שהיא עשתה ולא הוא חס וחלילה))

 

[תמרה45]

אני ממש מסכימה עם פרפר

וגם עם לבשה.
אני חושבת ג׳לי, שאם האטימות הזאת, הראיה המרחבית והעתידית שחסרה, היכולת לחלום, לרצות ולקוות, נעלמה כרגע מתודעתך, זה הזמן להשיב מלחמה, ולהילחם. יש לי הרבה מה להגיד על זה.
אדם שמפסיק לחלום ולרצות ומאבד תקווה בדברים האלו, זה מצב קשה, אך לא בלתי אפשרי לתיקון. תשמעי, יש המון אנשים בעולם, והמון מטפלים והמון מכל כל, אני מאמינה בכל לבי שילד, בשביל לצמוח, צריך מבוגר אחד שיאמין בו, אז אמרה המטפלת מה שאמרה (וזו חוצפה, מי נתן לה את הרשות לומר דבר כזה עלייך או בכלל על חיים של מישהו אחר?? לומר שאין תקווה??) זה לא אומר שזה נכון וזה לא אומר שאת צריכה להקשיב לה ולהיכרך אחרי המילים האלו.. את צריכה, כמו ילד, למצוא את האיש/ה שלך שיאמינו בך, ויחד תוכלו להתחיל לעבור מסע.. את בשביל זה צריכה להאמין גם. אנא תאמיני.. מבקשת ממך. אני חושבת שהרבה מהקושי שלך להרגיש, נובע מהמחשבה והידיעה של מי את באיך שאת מגדירה את עצמך, המחלה שאיתך כמה שנים טובות, הייאוש, הקושי, הכאב שבלשאת אותה איתך, והכאב שבלהרגיש את כל מה שמתחת.. את הרצונות שלך, את החלומות שלך, והפחד שהם לא יתגשמו, האמונה האם זה אפשרי.. והכאב של עד היום...
אסור לך להתייאש!!! אני לא מרשה לך!!! ולגבי הגוף הפיזי, אם תתני לזה להשתלט עלייך, לא יזוזו בך הרבה דברים.. אבל את חייבת לנסות לא לתת לו ולמצבו לשתק אותך מבפנים..

 

[jellybelly1]

קראתי כל מה שכתבת ואני מפנימה וסופגת
אני מאמינה שאני אחלים מההפרעה הזאת מתישהו. זה דווקא ברור לי ואולי מכניס אותי לשאננות של עשייה.
אני ממש לא מרגישה שאני=הפרעה.
אני אחפש ואמצא טיפול מתאים, לא בזמן הקרוב אבל זה יקרה. האמון הוא באמת עניין קריטי בשבילי וזה לא קורה לי עם כל אחד. (חבל שפרפר לא מטפלת)
תודה על התגובה ועל האמפתיה הרבה שלך והאכפתיות

 

[תמרה45]

(((-:

בכיף ובאהבה!!!