אנונימית46
New member
-
השתחררתי לפני חצי שנה. עד אותה תקופה כל החיים שלי היו מסיבות וחברים. אמצע שבוע, סוף שבוע.
זה נבע בעיקר מהצורך "לברוח" מהמציאות, היה לי רע בצבא, המסיבות היה משהו ש"מטעין" אותי.
השתחררתי מהצבא, טסתי לארה"ב לחודשיים. זו בערך התקופה בה הכל השתנה, לטובה כמובן.
יומיים אחרי שחזרתי התחלתי לצאת עם מישהו, שלימים הפך להיות הבן זוג שלי והאהבה הראשונה שלי.
השתדלתי שלא לנטוש את החברים, וניסיתי לתמרן בין לפגוש אותו ואותם.
התקופה מאז שהשתחררתי הייתה הטובה בחיי. החופשה בחו"ל הייתה מדהימה, וישר אח"כ להתאהב בפעם הראשונה. היה מדהים.
לא יכולתי לבקש יותר.
לפני שבועיים הוא החליט שהקשר לא מתאים לו. הוא די השתדל שלא להגיד את זה מחשש שאעלב, אבל הוא כבר לא אוהב אותי.
נפרדנו. הרגשתי חרא. העובדה שהיה לי מבחן פסיכומטרי שבוע אחרי הפרידה לא עזרה בכלל.
אז ניסיתי לצאת למסיבות כמו פעם, כמו בתקופה של הצבא. חשבתי שזה יעזור לי לברוח מהמציאות המגעילה הזו. אבל טעיתי.
מצאתי את עצמי עומדת באמצע המסיבה, עם תחושת גועל, לא הבנתי מה אני בכלל עושה שם.
יצאתי מהמסיבה, הלכתי לאוטו והם באו אחרי. והתחלתי לבכות.
חברים שלי אומרים לי שהם כבר לא מכירים אותי. אומרים שפעם הייתי חייכנית, מעולם לא הסכמתי לוותר על מסיבה, לא ראו אותי בוכה פעם אחת.
מכירים את זה שכל הדברים המגעילים נופלים עליכם בבת אחת? אז ככה הרגשתי. ככה אני עדיין מרגישה.
אין לי חשק לצאת עם חברים כבר, לא יצאתי איתם כבר כמה שבועות. הם גם הפסיקו להתעניין.
בפסיכומטרי הלך לי חרא.
האהבה מתה.
לא יכולה להפסיק לבכות. לא יכולה.
השתחררתי לפני חצי שנה. עד אותה תקופה כל החיים שלי היו מסיבות וחברים. אמצע שבוע, סוף שבוע.
זה נבע בעיקר מהצורך "לברוח" מהמציאות, היה לי רע בצבא, המסיבות היה משהו ש"מטעין" אותי.
השתחררתי מהצבא, טסתי לארה"ב לחודשיים. זו בערך התקופה בה הכל השתנה, לטובה כמובן.
יומיים אחרי שחזרתי התחלתי לצאת עם מישהו, שלימים הפך להיות הבן זוג שלי והאהבה הראשונה שלי.
השתדלתי שלא לנטוש את החברים, וניסיתי לתמרן בין לפגוש אותו ואותם.
התקופה מאז שהשתחררתי הייתה הטובה בחיי. החופשה בחו"ל הייתה מדהימה, וישר אח"כ להתאהב בפעם הראשונה. היה מדהים.
לא יכולתי לבקש יותר.
לפני שבועיים הוא החליט שהקשר לא מתאים לו. הוא די השתדל שלא להגיד את זה מחשש שאעלב, אבל הוא כבר לא אוהב אותי.
נפרדנו. הרגשתי חרא. העובדה שהיה לי מבחן פסיכומטרי שבוע אחרי הפרידה לא עזרה בכלל.
אז ניסיתי לצאת למסיבות כמו פעם, כמו בתקופה של הצבא. חשבתי שזה יעזור לי לברוח מהמציאות המגעילה הזו. אבל טעיתי.
מצאתי את עצמי עומדת באמצע המסיבה, עם תחושת גועל, לא הבנתי מה אני בכלל עושה שם.
יצאתי מהמסיבה, הלכתי לאוטו והם באו אחרי. והתחלתי לבכות.
חברים שלי אומרים לי שהם כבר לא מכירים אותי. אומרים שפעם הייתי חייכנית, מעולם לא הסכמתי לוותר על מסיבה, לא ראו אותי בוכה פעם אחת.
מכירים את זה שכל הדברים המגעילים נופלים עליכם בבת אחת? אז ככה הרגשתי. ככה אני עדיין מרגישה.
אין לי חשק לצאת עם חברים כבר, לא יצאתי איתם כבר כמה שבועות. הם גם הפסיקו להתעניין.
בפסיכומטרי הלך לי חרא.
האהבה מתה.
לא יכולה להפסיק לבכות. לא יכולה.
