()

[שישמים אחרים]

()

זה לילה לא טוב
של יום לא טוב
בשבוע לא טוב
אני לא עושה לעצמי כלום
מוזר, פלאי כמעט
רק שאני עצובה וכועסת ולא נרדמת ואין לי למי להגיד את כל זה, אין לי למי לבכות, אין בי דמעות בכלל, אני קוראת מאמרים ומגישה עבודות ואוכלת מספיק ובזמן כאילו העולם כולו מתנהל לצידי ואני על סרט נע, מובלת

 

[אלומת האור]

חיבוק

 

[שישמים אחרים]

בחזרה. מה שלומך, אור?

 

[אלומת האור]

השבח לאל

 

[שישמים אחרים]

טוב לקרוא

 

[פנס כחול]

כמה אופטימי זה נראה, השיחה הקטנה הזו...

 

[אלומת האור]

 

[כמהאפשר]

יפה, יקרה..

אולי זה חוסר השקט- של אי הפגיעה.
אולי זה חוסר המנוחה- דווקא של *לא לפגוע*.

ומשהו בך מחכה, מחכה ורוצה לסיים, לגמור, להביא את זה כבר-
את הנפילה, את החתך את המשהו ווטאבר הזה.
רק לא להיות בין לבין ולחכות.
(ואת מחכה)


לפחות מה שאני קוראת כאן הוא שכל השאר נהיה שולי- והפגיעה(על כל גווניה, כולל האכילה) היא בפרונט.
זו העלילה הראשית,
שם השחקנים הראשיים(וזו אפילו לא את)-
וכל החיים- האנשים, העולם, מזג האוויר, כל מאורעות העולם והחיים והאנשים סביב, התחביבים)-
נהיו "על יד". אפילו כאשר את לא פוגעת בעצמך. כאשר את בסדר.
הכל "על יד".

בתחילה רובוטי. בתחילה מלאכותי.(ההתנהלות, כל מה ש"על יד", כל מה שהמחשבות, הפגיעה, ההפרעה- שגם אם הביטויים הפיזיים שלה לא "קורים"- כגון צום, חתך, הקאה- המחשבות עליה- שם. ממסכות, מערפלות, מעפילות על כל שאר הקיום)
ואטאט, עם הרגעים, הדקות,
הנשימות..
עם השעות והימים.. והיממות-
זה יהפוך להיות טבעי יותר.
הרובוטי, המלאכותי- ייהפוך להיות עור שני.

 

[שישמים אחרים]

(אני מחכה)

תודה...

 

[כמהאפשר]

יקרה שאת..

אני כל כך, כל כך גאה בך.

כמה מגיע לך הטוב הזה.
כמה מגיע לגוף שלך החמלה הזו.
שתהיי קצת טובה אליו. קצת הפסקה.
קצת רוגע. שקט.

אני כל כך גאה בך.

 

[TinaBa]

כל כך מכירה את המקום הזה...

ורוצה לשאול-
ברור שזה לא מקום אידיאלי להיות בו, אבל האם הוא לא יותר טוב כרגע מהאלטרנטיבה?
אולי זה גם בסדר להיות ככה לפעמים...? לתפקד קצת, לחיות קצת בעולם (גם אם למראית עין)...

מחבקת המון

 

[שישמים אחרים]

האלטרנטיבה היא כבר לא אופציה

(נמאס לי להתעלל בעצמי. המונולוג שאני מנהלת בחדרי מיון (תודה, גרניום, על המינוח

) עבר להתנהל בחדרי הטיפול ועם עצמי). אז כן, אני מניחה שעדיף ככה, אבל לפעמים אני מתעייפת.

מחבקת המון בחזרה. אני עוד חושבת מה בדיוק להגיד לך.

נשיקות.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

בחודשים האחרונים

אני מרגישה אותך יותר ויותר מובילה את החיים שלך,
בורחת, מחליטה, עושה.
ברור שיש מקומות שבהם את מרגישה לגמרי לא בשליטה,
וברור שיקח שנים עד שתרגישי שאת בשליטה על החיים שלך,
ותמיד יהיה המקום שבו איבדת כל שליטה ויכולת לבחור.
אבל קורים לך גם דברים אחרים,
ואני רואה אותם, הם משמעותיים מאוד.

מקווה שתצליחי גם להרגיש. לאט. לאט.