...

[simplistic]

...

נורא קשה לי עכשיו. יש לחצים מטורפים, חלקם טובים (שלא קורים בחיים שלי, אלא בחייו של היקר לי מכל), וחלקם רעים (שקורים לי). אני אתמודד, אני חזקה...אבל האוכל מנחם אותי, ורואים עלי, וזה מגעיל אותי כל כך...ברגעים שאני מצליחה לראות את עצמי בראי כמו שאני באמת (כי הרי איבדתי את היכולת הזו מזמן).

 

[אלומת האור]

רוצה לשתף יותר?

 

[simplistic]

...

לא מסוגלת. קשה לי להפתח. .להראות חולשות. זה מרחיק ממני אנשים אני יודעת. אבל זה לא הסיפור כאן. פשוט...הכל יותר מדי, מהר מדי, קשה מדי.

וגם אני יותר מדי.

 

[אלומת האור]

אולי בכל זאת תנסי? זה יכול להקל עלייך

חיבוק...

 

[simplistic]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

וזה^^ משמח אותי מאוד לראות

 

[פרפר בתוך אגרוף]

"מתוקים הם סוג של נחמה"

וזה בסדר, באמת שזה בסדר לפעמים,
עד לקצה שבו זה גורם לך לשנוא את עצמך ולכעוס על עצמך,
כי זה לא מנחם- זה מכאיב, וזה מכניס ללופ של הפרעות אכילה.
אולי זה מה שמבדיל בין אדם רגיל שמשתמש באוכל כדי להתנחם [הרי כולם כולם עושים את זה] ואדם עם הפרעות אכילה שמשתמש באוכל באופן כזה.

איזה דרכים אחרות יש לך למצוא נחמה?
הלוואי שהייתי יכולה לשלוח לך קצת דרך כאן.

 

[simplistic]

זה אף פעם לא בסדר (ט')

מבחינתי...והרגשות נעים מאדישות לתיעוב, בשניה אחת. בחיים שלי לא הייתי במשקל כזה ואנשים גם חושבים שאני בהריון (וזה משעשע אותי במקום כלשהוא)....
פשוט...לעצור קצת, להאט, לנשום. אני לא טובה בשינויים.


(חסכתי ממכן כאן שורה שלמה שאחרי שקראתי אותה נבהלתי מכמה שהיא היתה חולנית

)

 

[hory0]

יקרה

כמה שאני מבינה אותך, כמה שאני מזדהה עם המילים שלך.. ובעיקר עם התנועות שבין אדישות לתיעוב, בשניה אחת. עם כך ששום דבר לא יכול להיחשב בסדר, שלכל הפחות זה אדישות, ויודעת כמה היא בעצמה קשה ופוצעת, ולכל היותר, זה תיעוב ושנאה עצומה כל כך.

אני לא יודעת איך להקל עליך, הלוואי וידעתי..

רוצה להגיד לך שבתהליך שאני עוברת, הבנתי (גם אם לא מצליחה מעבר לכך), שכל עוד שום דבר לא יכול להיחשב כבסדר, אנחנו שואבות את עצמנו ללופ הזה של האכילה העצומה שמלקה אותנו כל כך, וגורמת לנו להלקות את עצמנו שוב ושוב, ללא מוצא. ואם רק נדע להכיל את הטווח שקיים שבו זה בסדר ולגיטימי, בהתחשב בנסיבות, ובהתחשב במה שמרגיש עמוק בפנים, רק אז נוכל ללמוד לצעוד בדרך חדשה. ללמוד לאכול כדי להתנחם, אך לא כדי להלקות. רק במידה שמאפשרת נחמה אמיתית ולא פגיעה. לקבל שאנחנו אנושיים וכל אחד זקוק לנחמה..ולפעמים האוכל הוא הנחמה היחידה שאפשרית. ואולי גם הכרחית. כל אחד ומה שנכון לו.

שולחת לך הרבה כוחות של קבלה, של הכלה, של נחמה.
ותקווה לימים פשוטים יותר, בהם הכל מעט נרגע..

 

[simplistic]

הורי (אולי ט')

תודה על החיבוק...
אני לא נותנת לזה מקום בכלל בחיים שלי (לא מקום, לא חשיבות) - לא לכאן ולא לכאן.

זה נשמע יותר גרוע על הכתב ממה שבמציאות. אין לי אכילה עצומה, ההיפך - טוענים שאני לא אוכלת הרבה, אבל ההיתר הזה שנתתי לעצמי, לאכול דברים שלא היו עולים על דעתי פעם, זה לא יושב לי טוב. אני חד משמעית בתקופה האחרונה אוכלת לא כי "צריך", ולא דברים "טובים", וקשה לי עם זה ונמאס לי מזה. יותר קל לי (נפשית) עם כלום.