..
טוב אז לוקח לי הרבה זמן להחליט שאני רוצה לכתוב כאן, אחרי שקראתי כל מיני דברים שבנות כתבו חשבתי שאולי בכלל אין לי שום בעיה והכל סתם בראש וזה פתאטי אבל החלטתי לכתוב בכל זאת.. אני חושבת שיש לי הפרעת אכילה. אני לא יכולה להגדיר אם אנורקסיה או בולימיה.. ואני לא שונאת את עצמי ולפעמים כשאני מסתכלת במראה אני אפילו אוהבת את מה שאני רואה.. הבעיה היא שמכיתה ז' בערך (אני בצבא עכשיו) אני לא מפסיקה לחשוב על מה אני מכניסה לפה. כל דבר קטן עובר מיליון חישובים בראש שלי וזה לא מניח לי. אחרי כל ארוחה או אפילו סתם במבה שאני אוכלת עם הבנות בחדר יש לי רגשות אשמה על שאכלתי. אף פעם לא הקאתי, אבל ניסיתי פעמיים ופשוט לא הצלחתי ועצרתי את עצמי. ההתעסקות הזאת במשקל ובמה אני אוכלת ואיך אני משמינה בצבא הורסת אותי זה פשוט כל הזמן בראש - אני יכולה ללכת לישון בוכה כי אני מרגישה שאכלתי יותר מדי וזה לא בסדר כי נשבעתי שלא אשמין בצבא. אני יודעת שזה לא משתווה לבעיות גדולות יותר ולא מתקרב, אבל אני פותחת את זה כאן כי אני מרגישה שאין לי מקום אחר.. יש לי 5 חברות טובות שבשנה האחרונה לכל אחת יש בעיה גדולה מאוד משלה (לאחת ההורים מתגרשים למשל.. וכ"ו) ואני פשוט לא יכולה לפתוח את הבעיה שלי שמרגישה לי נחותה לצד מה שהן מתמודדות איתו ומה שקורה זה שיש ערבים שאני פשוט עצובה או מכונסת בתוך עצמי (כי אני חושבת על מה אכלתי היום) והן לא מבינות מה קורה. אני לא מבקשת יותר מדי עזרה אבל פשוט הייתי חייבת לכתוב ולפרוק איפהשהו..
טוב אז לוקח לי הרבה זמן להחליט שאני רוצה לכתוב כאן, אחרי שקראתי כל מיני דברים שבנות כתבו חשבתי שאולי בכלל אין לי שום בעיה והכל סתם בראש וזה פתאטי אבל החלטתי לכתוב בכל זאת.. אני חושבת שיש לי הפרעת אכילה. אני לא יכולה להגדיר אם אנורקסיה או בולימיה.. ואני לא שונאת את עצמי ולפעמים כשאני מסתכלת במראה אני אפילו אוהבת את מה שאני רואה.. הבעיה היא שמכיתה ז' בערך (אני בצבא עכשיו) אני לא מפסיקה לחשוב על מה אני מכניסה לפה. כל דבר קטן עובר מיליון חישובים בראש שלי וזה לא מניח לי. אחרי כל ארוחה או אפילו סתם במבה שאני אוכלת עם הבנות בחדר יש לי רגשות אשמה על שאכלתי. אף פעם לא הקאתי, אבל ניסיתי פעמיים ופשוט לא הצלחתי ועצרתי את עצמי. ההתעסקות הזאת במשקל ובמה אני אוכלת ואיך אני משמינה בצבא הורסת אותי זה פשוט כל הזמן בראש - אני יכולה ללכת לישון בוכה כי אני מרגישה שאכלתי יותר מדי וזה לא בסדר כי נשבעתי שלא אשמין בצבא. אני יודעת שזה לא משתווה לבעיות גדולות יותר ולא מתקרב, אבל אני פותחת את זה כאן כי אני מרגישה שאין לי מקום אחר.. יש לי 5 חברות טובות שבשנה האחרונה לכל אחת יש בעיה גדולה מאוד משלה (לאחת ההורים מתגרשים למשל.. וכ"ו) ואני פשוט לא יכולה לפתוח את הבעיה שלי שמרגישה לי נחותה לצד מה שהן מתמודדות איתו ומה שקורה זה שיש ערבים שאני פשוט עצובה או מכונסת בתוך עצמי (כי אני חושבת על מה אכלתי היום) והן לא מבינות מה קורה. אני לא מבקשת יותר מדי עזרה אבל פשוט הייתי חייבת לכתוב ולפרוק איפהשהו..
