//

//

"הו ילד, הפצע הזה לא מגליד אף פעם. הוא יכאב לך גם כשתהיה מבוגר, גם כשתהיה ממש זקן. אבל יש לו ערך. הפצע הזה ילמד אותך שהעולם הוא עולם של יתמות. בהתחלה אתה חושב, למה רק אני יתום וכולם יש להם גם אבא וגם אמא, ואתה מתמרמר על זה ולפעמים בלילה, לפני שאתה נרדם, זה כל כך מקומם אותך, עד שאתה בוכה. מה אתה חושב? כשאני רואה אותך בבוקר, אני לא רואה בדיוק מתי ירדו לך בלילה דמעות רותחות? אני עוד יכול לראות את האד עולה מהמקום ששם הן זלגו. אבל במשך הזמן אתה תבין שכולם יתומים. אתה לא יחיד. לא מפני שההורים של כולם מתו. מפני שהעולם בנוי ככה שתמיד משהו חסר. תמיד זה כואב ותמיד הגעגוע מציק ומכרסם. אחד רוצה להיות בריא- והוא חולה. אחד רוצה להיות עשיר- ואין לו כסף. אחד רוצה להיות אהוב- ואין לו אהבה. כשאנחנו נלך מחר ברחוב, תסתכל על הפנים של האנשים ותגיד לי אתה אם יש שם מישהו שאין לו פצע. תגיד לי אתה מי לא יתום." [ימיו ולילותיו של הדודה אווה/ אמנון דנקנר] אני הולכת לעבודה ובאה הביתה. נוסעת לארץ אחרת וחוזרת. מכניסה שבת ומוציאה שבת, ומתחילה שבוע חדש. מדברת עם אנשים ישנה ובוכה וקמה. מחייכת ומדברת. ושותקת. ויתמותי בליבי. יתמותי בליבי.
 

No longer

New member
חסרת מילים מול כאב משתק כזה.

אולי, מתישהו? אחר כך? מחר? כשאהיה יותר משהו, אצליח למצוא? הלוואי שהיה איך להקל את זה עלייך. בינתיים, אני מצטערת. שזה ככה. כל כך. ושולחת המון חום ואהבה.לא מספיק, לא מה שאת צריכה, אבל שולחת בכל זאת.
 
אוי, רחליק...

דדוד גרוסמן כתב משהו ב"שתהיי לי הסכין" - "היה לי אבא והייתה לי אמא, אבל לילד שהייתי לא היו הורים, [...] נולדתי להם יתום." זה נורא. אבל אני נורא רוצה להגיד לך שלמרות הכאב הנורא והבדידות הנוראית, מעבר לבסיס הזה, יש אותנו (אני, והיא, והן, ומי שאת בוחרת להכניס למעגל הזה, הכי קרוב שהוא גם תמיד, בהכרח, לא קרוב מספיק), ואני יודעת שלעומת הכאב הנורא הזה זה מעט מאוד, וכל כך מצטערת על כך, כל כך, כל כך מצטערת על הכאב שלך. (מה עוד אפשר להגיד? שאני אוהבת אותך ועוד כמה חודשים אשב על המרפסת שלך ונאכל אוכל טעים ונשתה יין).
 

מפון

New member
ואת יודעת להצביע על זה?

את יודעת להגיד מה חסר לך כדי שתחושת היתמות תהיה [קצת] יותר חלשה? יותר נסבלת? מחבקת
 
למעלה