~~

[m e r e]

~~

אני חסרת אונים מול ההפרעה הזאת, חסרת אונים ממש- אני מפחדת שאשאר ככה לתמיד, לא כי אני רוצה, אלא כי פשוט אני לא יכולה אחרת, כי עברו יותר מדי שנים וזה כבר לא אפשרי- המח שלי רוצה להחלים, כל טיפת הגיון שבי מבינה שזה מה שצריך לקרות- אבל הרגש כל הזמן מושך אותי למטה, וזה מתיש אותי, מתיש אותי מאוד הלילה (שוב) חלמתי שאני צריכה להתאשפז שוב, וזה מבעית אותי באותה מידה שזה מנחם, ואני לא יודעת איך לצאת מהקונפליקט הזה (אני רוצה להיות בריאה, אני רוצה להיות חולה)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה בסדר

כלומר, זה לא, הכל לא בסדר. החולי הזה הוא נוראי. אבל בתוך התהליך הזה שאת עושה, זה בסדר להרגיש ככה. נקרעת. זה התהליך. הוא קורע אותנו ממשהו שהיה הזהות שלנו כל כך הרבה זמן. אני לא הרגשתי שאת חסרת אונים. הרגשתי שעשית מלא מלא דברים גדולים, חזקים ואמיצים בשנה האחרונה, מול החולי. אבל יכול להיות שאני לא רואה את התמונה או לא יודעת שאת מרגישה שאחרי מאבק ארוך את באותו מקום שוב. ככה את מרגישה?

 

[m e r e]

אני לא מרגישה שאני באותו מקום.

ואני באמת לא באותו מקום. ובסך הכל, השגתי דברים שאני מצליחה לשמור עליהם. פשוט, רגשית, זה מאבק ממש קשה, ואני מפחדת שבסוף אשבר... (תודה)

 

[פרפר בתוך אגרוף]

זה מאבק נוראי.

להתנגד לכל מה שהתרגלת לחשוב ששומר עלייך ומגן עלייך. כל מה שיש לי לתת זו התקווה שבסוף זה נהיה קל יותר, בסוף זה נהיה טוב יותר בלי.