......

lital172

New member
......

מה קורה שממש עצוב בפנים, שזה כבר לא לפנות להרס ומשהו שלילי. איך מתמודדים, איך מוציאים. אז אני בוכה הרבה, אז אני מדברת עם הבן זוג, ועדין כואב לי ממש בלב, אני יודעת שהחיים נפלאים וטובים. ועם זאת מה שמאיים עליהם שובר לי את הלב. מרגישה שאמא מסתירה ממני מה המצב של בעלה באמת. מרגישה...כבר חנוקה ולא יודעת מה יהיה. ככל שהזמן עובר הפחד לאבד גובר. וזה עצוב שעם הזמן יקרו גם דברים רעים זה עובדה. בא לי ללכת למקום שאף אחד לא ישמע אותי ולצעוק את כל מה שבי, עד שלא יהיה בי קול. עד שאני אשבר ואפול. ואהיה מחוקה מדמעות. קשה לי להתמודד עם הכל. ובא לי טיפול. ואין לי כוח להביא את עצמי לשם. ויש לי כוח לתת לאחרים ולילדים, אבל לעצמי..קשה לי להקים את עצמי לזה. ממש בא לי לעזוב הכל וללכת להיות עם אמא שלי. מי יודע מה יהיה.... אוף, כזאת שבורת לב. ובאמת בא לי להעלם קצת לזמן ולחיים.
 

TinaBa

New member
ליטלי יקרה.

בבקשה- טפלי גם בעצמך. תני גם לעצמך את האפשרות לצעוק, להתפרק, לבכות... תני לכאב ולצער לצאת החוצה. מותר גם לך רגע לפחד ממה שעומד לבוא. מותר גם לך רגע לחוות יאוש וחוסר תקווה. תני להם את המקום שלהם. ותני לעצמך קצת מנוחה. ובעיקר תני לעצמך חיבוק גדול.
 
ליטלוש

זו מחלה נוראית. היא נופלת על אנשים כרעם ביום בהיר ומחריבה הכל. זה ישמע נוראי, אבל יש שלב שיודעים בו מה יקרה, ונשאר רק להתכונן לזה. לנצל את הזמן שנשאר. אל תתאבלי עכשיו על מה שעדיין לא קרה. אם את יודעת שאת רוצה טיפול קלי את עצמך לאחד כזה. כדי שזה לא יחריב גם אותך.
 

קולדון

New member
ליטלוש..

תחזרי לטיפול. נראה לי שזה יתן לך בדיוק את הפורקן שאת כל כך צריכה ושצועק מההודעה שלך. ויחד עם זאת זה יעזור לך להתמודד עם התקופה הקשה בצורה שרק תחזק אותך. מה עם הבנזוג? אולי הוא יוכל לעזור לך לגרור את עצמך חזרה לטיפול? גם אמא שלך צריכה אותך עכשיו חזקה... תשמרי על עצמך! אוהבת
 

secret self

New member
מה עושים?


מדברים על זה ובוכים, וכואבים ומתחבקים ומודעים לפחד (הכ"כ טבעי הזה), אבל לא מניחים לו למשול בך, ופונים לעזרה מקצועית אם צריך, וצורחים לתוך הכרית, או כשנוהגים על הכביש המהיר, או כששמים מוזיקה חזקה... (וגם רוקדים עד כלות הכוחות... באופן אישי, אני בעיקר מקפצצת לי סביב, כי אנל'א יודעת לרקוד ב-כ-ל-ל!). הרצון לצרוח עד שלא יוותר בך קול זהה, בעיני, לרצון להיעלם. אני מכירה את ההרגשה הזאת טוב מאד. לפעמים זה אפשרי לקצת זמן ע"י חופשה קטנה שמאפשרת קצת התנתקות ושקט ולפעמים רק ע"י הורדת פרופיל במישורים מסוימים, דבר שמאפשר לאגור אנרגיה לדברים הגדולים יותר שכרגע דורשים אותה. עצתי לך - נסי למנן את נוכחותך, הפיזית והרגשית, במקומות בהם הדבר אפשרי, תרפי קצת איפה שאפשר ותשקיעי איפה שכרגע ההשקעה נדרשת ביותר. ואני מקווה שבקרוב מאד הרגשתך תשתפר
 
ליטלי.

את נותנת כל כך הרבה לאחרים, ומבקשת כל כך מעט לעצמך. אז עכשיו כשאת אומרת שאת רוצה טיפול, מקום לצעוק בו, בא לי להגיד לך, נו, נווווווווווווו, לכי תמצאי אחד מיד. מיד. גם לך מגיע. כמו לכל השאר. מה המשמעות של חוסר הכוחות לעשות את הצעד הדרוש? מה את מפחדת שיקרה בטיפול? ממה את נמנעת?
 

levshavur

New member
לליטל

שלום לך יקרה מאוד מבינה אותך, גם אני לו יכולתי הייתי עוזבת הכל ונוסעת להיות עם אמא שלי כי אני לא יודעת כמה זמן עוד נשאר לה לחיות . האמת, אפילו קשה לי לחשוב על זה. מצד שני גם הנפש שלך זקוקה למנוחה, ו טיפול יכול להיות תמיכה טובה אבל בלי לחפור.זה מה שהפסיכיאטרית שלי עשה (והיא גם פסיכולוגית בהכשרה שלה) לעומתה הפסיכולוגית שעובדת איתי על הפוסט טראומה חופרת וקורה שאני יוצאת ממנה עם דמעות. אז תנסי לראות מה יעשה לך טוב חיבוק גדול ועוטף ממני לבשה
 

No longer

New member
תסלחי לי שזה בלי מילים?

אני מנסה, כבר יומיים. ולא יכולתי לתת לזה לרדת בלי להצליח לשלוח משהו. אז:
 
למעלה