..

[גם אני6]

..

בדחף רגעי.. אני מרגישה שאני נופלת. שאני נופלת, ומתרסקת ולא מצליחה. "אתה נזהר אתה יודע וחוץ ממך איש לא שומע פוסע בין הדקויות וממלא שעות פנויות.. לראות בתוך הנפילה שיש מקום למחילה תמיד אפשר שוב להתחיל כמו יום חדש כמו כרגיל לתת.." אז למה אני מרגישה שהחשיכה סוגרת עליי.. שהנפילה הזו, עצמה, בולעת אותי, גומרת עליי... שהדרך החוצה כל כך, כל כך.. יותר מדיי רחוקה? יותר מדיי.. מנותקת.. והמחילה.. כבר לא תלויה בי.. חוט דקיק שבכל רגע עלול להיקרע, להיפרם.. אשליה מציאותית מדיי שבכל שניה עלולה להתנפץ לי בפנים ולחתוך חזק, חזק מדיי.. והגלגל כבר לעולם לא יחזור לאחור?

 

[גם אני6]

אני מניחה..

שאני מרגישה שהדפנות שם, בנפילה הזו.. חלקלקים, מחליקים לי.. ואין במה לאחוז, אין במה להיאחז.. ואני רוצה, רוצה.. וכל נסיון- רק שורט אותם, משאיר סימנים לא יימחקו.. פוצע, נשמע לרגע, משפיע, אבל.. בסופו של יום- רק מרעיד את האוויר בלי לשנות דבר רק לצלק. ולהזיק. ואולי אם הייתי עושה יותר, אם הייתי מנסה אחרת, אם הייתי מתעקשת או פשוט יודעת יותר טוב להיות מילים באוויר שאנשים כבר מזמן עברו על ידו, עקפו מהצד, ומשאירים מאחור, בהמשיכם הלאה.. [והלב שלי מתחנן למשהו טוב, לחדשות טובות.. מודה על "אין חדשות", כי no news is good news. וכואבת, כועסת, חסרת אונים מול העייפות הזאת.. ה~דבר~ הזה..] אוף.