//

[נוצה ברוח הפיראית]

//

אמרנו שנתן לזה את הקיץ. עד ראש השנה. אחרי שתעבור יום ההולדת שלי ואחרי שיעברו החמסינים, כשבערבים ינשבו רוחות קרירות של שנה חדשה, נדע אם משהו התחדש בתוכנו, אם משהו השתנה. וחשבתי אז, כמה הקיץ ארוך, ומה עלול לקרות בו קיוויתי שהשמש תאיר בעז מציאות אחרת חשבתי שהראשונה שתגיע אל הים בקיץ הזה, תהיה הראשונה להשבר, כי הים הוא שלנו. חשבתי שיעבור הקיץ עלינו, ותגיע שנה חדשה שתביא איתה וודאות, או שלווה ובתום הקיץ כמו בשיר, נדע את התשובה, או שישארו לנו, כמו פרחים שמשאירים לייבוש במרפסת, מזכרות נפלאות לשאת לתמיד. עכשיו, אין וודאות ואין שלווה, והזיכרון הוא כאב בלתי נסבל. את לא חיכית לבא השרב הראשון כדי להוציא אותי מחייך. ואני נוסעת עכשיו אל מקום שיש בו ים, ואסור יהיה לי לבכות בו.