..
חייבת להיות שגרה. אני עד לפני שנתיים לא יצאתי מהמיטה בכלל, רק אישפוזים ובית בין ארבע קירות, נכנסתי לדיכאון קל. אני משתדלת גם כשאין לי כוח להתאפס על עצמי, אם אני מסתכלת על עצמי בתמונות ישנות וכואב לי על האדם שהייתי אז לבין היום כבר עדיף לי להיות כך. חייב להעסיק את עצמך אחרת תאבדי שפיות. זה שאנחנו אנדואיות לא אומר שלא מגיע לנו לחיות או לחיות בימים שאנחנו מרגישות טובות יותר זה הזדמנות שלא קל לקבל אותה - צריך לדעת לנצל זאת נכון. אם את ישנה מספיק שעות שינה, אוכלת שותה,מקבלת חום ואהבה,מוצאת את ההנאות הקטנות שלך ביום יום אם זה מבן זוג, משפחה,עבודה,לימודים,מוזיקה טובה,סרט טוב,ספר טוב. אפשר לקחת משככי כאבים להתרגל אליהם ולהמשיך לעסוק בדברים הללו. ברור שבימי התקף חזקים נורא קשה לי לזוז ואני מתענה. אבל אני גם אדם שאם יש לי מחוייבויות קודמות ולא הצלחתי לבטלן או לדחותן אז כמובן שאני אמשיך הלאה בכוח. רוב האנשים סביבי אם היו מפקדים,מעסיקים,רכזים,יועצים וכו' עדכנתי אותם לגבי המחלה שלי ואמרתי בכנות במה זה כרוך. יש שמוותרים יותר, שעוזרים יותר ויש שמעקמים אף. אבל זה הרי ידוע שזה הטבע האנושי. אני בכלל לא על אנושית, אני פשוט נלחמת על הזכות קיום שלי, אני חושבת שכל אחת תוכל לעשות זאת ברגע שתשנה את התפיסה לגבי האנדו' ותעבוד קשה כמובן על עצמה.אין דרך אחרת מלבד זה. זה או להכנע לאנדו' לקחת לך את החיים או לקחת לאנדו' את האפשרות לקחת לך את החיים.