מבולבלת בת 30
New member
...
שלום, אני נשואה כבר 3 שנים. עד היום אני לא מוצאת בתוכי את הרצון להביא ילדים לעולם. כל מה שעולה לי מלחשוב על הנושא הזה הוא שילדים זה עול, ואין לי טיפת התלהבות מלחשוב על הנושא. אני כל הזמן מרגישה כאילו משהו פגום בי כי נדמה לי שזה רצון שאמור להיות מובנה בכולם ובטח בגיל 30 ולאחר תקופה של נישואים, מאוד מוטרדת מהנושא, זה בא לי בגלים... אנשים מסביבי וסביב בעלי פחות או יותר בגילנו מביאים לאט לאט עוד ועוד ילדים, ואני מרגישה מאוד את הלחץ הסביבתי, גם הסמוי, והוא מגיע גם מצד חמותי, אם כי הוא מעט דעך. בעלי כל הזמן עונה לאנשים שהבעיה היא אצלו מבחינת פוריות (למרות שבלי קשר יש לו חשד שנים רבות בקשר לפוריות שלו). קשה לי עם המצב הזה כי אני מרגישה שאני תוקעת אותו בחיים. אנחנו מתחזקים בדת, וביהדות יש חשיבות אצל הגברים להבאת ילדים מבחינת התיקון הנשמתי, אז מלבד זאת שאני מרגישה שבעלי רוצה ילדים אך גם מעט חושש, אני מרגישה שאני פוגעת בו גם ברמה עמוקה ורוחנית עוד יותר. בזמן האחרון אנחנו לא מקיימים יחסי מין כי מבחינתי זה או גלולות או הריון. עם הגלולות הפסקתי לא מזמן לאחר כמה שנים כי הרגשתי שהן משפיעות עלי, אמצעים אחרים למשל כמו קונדום שזה לא הורמונלי זה משהו שכנראה לא נשתמש בו כי זו הוצאת זרע לבטלה. חשבתי על דיאפרגמה אבל זה לא ממש מביא לי התלהבות, אז גם פה אנחנו תקועים. שאלתי את עצמי אם אולי אם הייתי עם גבר אחר או אם לא הייתי סטודנטית אז הדברים היו נראים אחרת, אבל אני לא בטוחה בכך... (יש לי עוד הרבה זמן ללמוד (שנים) עד לקבלת מקצוע והפנמתי שהלימודים הם לא בהכרח הגורם המעכב אם כי אין ספק שילדים מאטים את קצב הלמידה וזה חשש שכן קיים בי כי מלכתחילה אני איטית בלמידה שלי). בנוסף עד לא מזמן הייתה לי חרדה נוראית מהריון ומלידה והטיפול בחודשיים שאחרי, אך קראתי על כך המון באינטרנט ונראה לי שהחרדה פחתה מאוד, אז אני לא בטוחה שזה הגורם העיקרי שמשפיע עלי, ומה גם שלפני שנים רבות לא ראיתי בתוכי סוג של לחץ או התעסקות עם נושא ההריון והלידה כי הבנתי מבחינתי שבשביל להביא ילדים זה רק פיסת דרך שלא ממש הטרידה אותי אז. בעלי אמר לי מזמן שהרצון לא מתגלה בי כי אני לא משחררת את הלחץ ולא מפסיקה לחשוב על זה, אז אומנם שיחררתי ועדיין אני לא רואה שהרצון הזה לילדים מופיע. דרך אגב גם חשוב לי לציין שהתחושה שילדים זה עול הגיע כנראה מהבית - מאמא שלי, גם אחותי הגדולה מציינת שזו התחושה שקיבלה ממנה. אני זוכרת שלפעמים אמא שלי הייתה אומרת בקול רם שהיא מרגישה כמו עבד. אני מבינה שזה דבר סובייקטיבי אבל אין לי שום מודל לחיקוי שיכול להראות לי את ההיפך בנתיים. בכל מקרה היחסים שלי עם אמא שלי טובים ואני לא מעלה את זה בפניה. חוץ מבעלי יש אולי רק שני אנשים שיודעים על הקושי הזה שלי ואחת מהם היא אחותי. דרך אגב גם ביומיום אני מרגישה כאילו שאני כל הזמן עסוקה, גם אם מישהו חיצוני לא יבין זאת ויחשוב שאני סתם מפונקת. אז אני בעצם שואלת את עצמי איך אפנה עוד זמן (והרבה זמן). גם קשה לי עם האחריות של כל הזמן לענות לצרכים של ילד בכל רגע נתון ללא הפסקה. כל יום לבשל ולרדוף אחריו וכו'... אני שואלת את עצמי איפה אני בכל הסיפור, אני באמת חוששת להיכנס לדיכאון אם יהיה לי ילד, אני מרגישה שזה עלול לקרות. אני מפחדת שבעלי גם לא יעזור לי כי הוא טיפוס כזה שלפעמים מתרחק מהבית כשמשהו קשה לו. יש לי גם מעין לחץ כי בעלי גדול ממני בעשור, ויש זמן ביולוגי מוגבל לכל הנושא הזה. וכמו שכבר ציינתי גם עצם זה שאנו נשואים כבר מעל 3 שנים יוצר לחץ נוסף. בזמן האחרון גם יש לנו קושי בזוגיות, אני מרגישה מצד בעלי שלפעמים אין ערך למילים ולהצעות שאני מציעה לו, ולפעמים הוא אינו מתקשר כל כך, כמעט סוג של זומבי (למרות שיש לו איזו בעיה התנהגותית בעיקרון אבל אני מרגישה שזה החמיר), יש עוד דברים רבים שאני מרגישה... מצד שני למרות שהרהרתי אם אולי לא נועדנו זה לזו, עדיין חשוב לי הקשר הזה ולעבוד עליו, ואני גם באמת חושבת שאני רוצה לחיות איתו ואני אוהבת אותו, ואין לי בעצם שום סיבה או רצון לעזוב אותו. נראה שגם הוא מצידו לא רוצה לאבד אותי, ואני יודעת שאיכפת לו ממני מאוד. בסך הכל אני יכולה רק להודות מאוד על קשר כמו שלנו. אני באמת מאוד מבולבלת, האם אפשר בבקשה לקבל עיצה או לנסות להראות לי את הדברים מזוית ראייה אחרת שאולי לא חשבתי עליה? (אגב אני לא יודעת אם זו נחשבת הודעה פיקנטית בעיני "תפוז" או לא, אבל ליתר ביטחון אני מבקשת לא להציג אותה בעמודים ראשיים) תודה רבה
שלום, אני נשואה כבר 3 שנים. עד היום אני לא מוצאת בתוכי את הרצון להביא ילדים לעולם. כל מה שעולה לי מלחשוב על הנושא הזה הוא שילדים זה עול, ואין לי טיפת התלהבות מלחשוב על הנושא. אני כל הזמן מרגישה כאילו משהו פגום בי כי נדמה לי שזה רצון שאמור להיות מובנה בכולם ובטח בגיל 30 ולאחר תקופה של נישואים, מאוד מוטרדת מהנושא, זה בא לי בגלים... אנשים מסביבי וסביב בעלי פחות או יותר בגילנו מביאים לאט לאט עוד ועוד ילדים, ואני מרגישה מאוד את הלחץ הסביבתי, גם הסמוי, והוא מגיע גם מצד חמותי, אם כי הוא מעט דעך. בעלי כל הזמן עונה לאנשים שהבעיה היא אצלו מבחינת פוריות (למרות שבלי קשר יש לו חשד שנים רבות בקשר לפוריות שלו). קשה לי עם המצב הזה כי אני מרגישה שאני תוקעת אותו בחיים. אנחנו מתחזקים בדת, וביהדות יש חשיבות אצל הגברים להבאת ילדים מבחינת התיקון הנשמתי, אז מלבד זאת שאני מרגישה שבעלי רוצה ילדים אך גם מעט חושש, אני מרגישה שאני פוגעת בו גם ברמה עמוקה ורוחנית עוד יותר. בזמן האחרון אנחנו לא מקיימים יחסי מין כי מבחינתי זה או גלולות או הריון. עם הגלולות הפסקתי לא מזמן לאחר כמה שנים כי הרגשתי שהן משפיעות עלי, אמצעים אחרים למשל כמו קונדום שזה לא הורמונלי זה משהו שכנראה לא נשתמש בו כי זו הוצאת זרע לבטלה. חשבתי על דיאפרגמה אבל זה לא ממש מביא לי התלהבות, אז גם פה אנחנו תקועים. שאלתי את עצמי אם אולי אם הייתי עם גבר אחר או אם לא הייתי סטודנטית אז הדברים היו נראים אחרת, אבל אני לא בטוחה בכך... (יש לי עוד הרבה זמן ללמוד (שנים) עד לקבלת מקצוע והפנמתי שהלימודים הם לא בהכרח הגורם המעכב אם כי אין ספק שילדים מאטים את קצב הלמידה וזה חשש שכן קיים בי כי מלכתחילה אני איטית בלמידה שלי). בנוסף עד לא מזמן הייתה לי חרדה נוראית מהריון ומלידה והטיפול בחודשיים שאחרי, אך קראתי על כך המון באינטרנט ונראה לי שהחרדה פחתה מאוד, אז אני לא בטוחה שזה הגורם העיקרי שמשפיע עלי, ומה גם שלפני שנים רבות לא ראיתי בתוכי סוג של לחץ או התעסקות עם נושא ההריון והלידה כי הבנתי מבחינתי שבשביל להביא ילדים זה רק פיסת דרך שלא ממש הטרידה אותי אז. בעלי אמר לי מזמן שהרצון לא מתגלה בי כי אני לא משחררת את הלחץ ולא מפסיקה לחשוב על זה, אז אומנם שיחררתי ועדיין אני לא רואה שהרצון הזה לילדים מופיע. דרך אגב גם חשוב לי לציין שהתחושה שילדים זה עול הגיע כנראה מהבית - מאמא שלי, גם אחותי הגדולה מציינת שזו התחושה שקיבלה ממנה. אני זוכרת שלפעמים אמא שלי הייתה אומרת בקול רם שהיא מרגישה כמו עבד. אני מבינה שזה דבר סובייקטיבי אבל אין לי שום מודל לחיקוי שיכול להראות לי את ההיפך בנתיים. בכל מקרה היחסים שלי עם אמא שלי טובים ואני לא מעלה את זה בפניה. חוץ מבעלי יש אולי רק שני אנשים שיודעים על הקושי הזה שלי ואחת מהם היא אחותי. דרך אגב גם ביומיום אני מרגישה כאילו שאני כל הזמן עסוקה, גם אם מישהו חיצוני לא יבין זאת ויחשוב שאני סתם מפונקת. אז אני בעצם שואלת את עצמי איך אפנה עוד זמן (והרבה זמן). גם קשה לי עם האחריות של כל הזמן לענות לצרכים של ילד בכל רגע נתון ללא הפסקה. כל יום לבשל ולרדוף אחריו וכו'... אני שואלת את עצמי איפה אני בכל הסיפור, אני באמת חוששת להיכנס לדיכאון אם יהיה לי ילד, אני מרגישה שזה עלול לקרות. אני מפחדת שבעלי גם לא יעזור לי כי הוא טיפוס כזה שלפעמים מתרחק מהבית כשמשהו קשה לו. יש לי גם מעין לחץ כי בעלי גדול ממני בעשור, ויש זמן ביולוגי מוגבל לכל הנושא הזה. וכמו שכבר ציינתי גם עצם זה שאנו נשואים כבר מעל 3 שנים יוצר לחץ נוסף. בזמן האחרון גם יש לנו קושי בזוגיות, אני מרגישה מצד בעלי שלפעמים אין ערך למילים ולהצעות שאני מציעה לו, ולפעמים הוא אינו מתקשר כל כך, כמעט סוג של זומבי (למרות שיש לו איזו בעיה התנהגותית בעיקרון אבל אני מרגישה שזה החמיר), יש עוד דברים רבים שאני מרגישה... מצד שני למרות שהרהרתי אם אולי לא נועדנו זה לזו, עדיין חשוב לי הקשר הזה ולעבוד עליו, ואני גם באמת חושבת שאני רוצה לחיות איתו ואני אוהבת אותו, ואין לי בעצם שום סיבה או רצון לעזוב אותו. נראה שגם הוא מצידו לא רוצה לאבד אותי, ואני יודעת שאיכפת לו ממני מאוד. בסך הכל אני יכולה רק להודות מאוד על קשר כמו שלנו. אני באמת מאוד מבולבלת, האם אפשר בבקשה לקבל עיצה או לנסות להראות לי את הדברים מזוית ראייה אחרת שאולי לא חשבתי עליה? (אגב אני לא יודעת אם זו נחשבת הודעה פיקנטית בעיני "תפוז" או לא, אבל ליתר ביטחון אני מבקשת לא להציג אותה בעמודים ראשיים) תודה רבה
