אני חושבת -
שנכון שאמפתיה יכולה לגזול אנרגיה, כי אם אני חווה כאב של אדם אחר, אני חווה יותר כאב. אבל אם אני משתתפת בשמחה של כל אדם אחר, יש לי יותר שמחה. ויהיה הרגש אשר יהיה, אם אני מסוגלת להשתתף ברגש של יצור אחר, אני יודעת שאני לא לבד, והוא לא לבד, ובאופן עמוק אנחנו שותפים ולא בודדים. אם אני מרגישה את הרגשות של אדם אחר, אני פחות לוקחת את ההתנהגות שלו אישית, כי אני מבינה שכמו שאני לפעמים פועלת לא "נגד" אף אחד אלא פשוט מתוך הקושי שלי, כך גם האחר, ובמקום לכעוס ולהפגע אני מרגישה את שותפות הגורל שלנו. וגם, אם אני מתפנה לאחר, לרגע אני פחות עסוקה בעצמי, והצרות שלי מניחות לי לרגע. ולגבי הזיהוי - הסיבה היא לא העניין. הרי מה שגורם לך כעס או חרדה, לא בהכרח יגרום לאדם אחר לאותה תגובה. הרגש לא טמון באובייקט, אלא בתגובה המורגלת שלנו אליו. התרגלנו שזה דבר שמעורר רגש מסוים אצלנו. רגש מורכב ממחשבות ומתחושות גופניות, בעיקר מתחושות גופניות, וכשהתחושות והמחשבות מתחילות להתעורר, הן מתפתחות על מסלול ידוע עד שאנחנו חווים את הרגש במלוא עוצמתו. אם אנחנו מצליחים לתפוס את התגובה המורגלת הזו בזמן ולהפריע לה איכשהו, זה מקטין אותה. יש לי סיפור קצת מצחיק על זה: פעם הייתי חולה, כל הגוף שלי כאב והרגיש מוזר. ישבתי מול המחשב וקראתי אימייל, והייתה שם הודעה שאמורה הייתה לגרום לי לקנאה ולהרגשה רעה - משהו שקיוויתי לקבל הולך למישהו אחר. בגלל שהייתי חולה והגוף שלי הרגיש מוזר, פשוט לא יכולתי לומר מה אני מרגישה! יכולתי לומר מה הייתי מצפה להרגיש, אבל זה היה תיאורטי לגמרי. התחושה של המחלה הייתה חזקה יותר מהתחושות שקשורות לרגש, ולא באמת הרגשתי קנאה, רק עברו לי בראש המחשבות בלי התחושות שמתלוות אליהן בד"כ.
